פעולה מקיפה של צה"ל בעזה הפכה לבלתי נמנעת

את העימות הנוכחי בעזה ראוי לבחון במקביל בפרספקטיבה של השעות והימים הקרובים ובהקשרו ההיסטורי. השאלה המכרעת השבוע היא אם חמאס יצא ידי חובתו בפעולה מוגבלת או ייאלץ לפעול נגד ישראל בהיקף נרחב. אם יסתפק בתגובה סמלית, יהיה בכך הישג לישראל. חמאס יודע שלאורך זמן לא יוכל להימנע, מול פרובוקציות של הג'יהאד ותגובות צה"ל, מהפעלת מכלול אמצעיו, באופן שיוליך את ישראל למבצע שיפגע קשות באוכלוסייה. כדי למנוע תסריט כזה עליו לרסן את הג'יהאד.

לישראל יש יתרון בשתי האפשריות של מאמצי הריסון האלה. אם יצליחו - יש סיכוי טוב יותר לרגיעה יחסית וזמנית. אם יוליכו לעימות נרחב בין חמאס לג'יהאד - יחליש העימות את שניהם, גם אם במהלך העימות תספוג ישראל אש. בשל הזליגה הצפויה הזו, היתרון לישראל אינו גדול כמו שהיה במלחמת עיראק-איראן בשנות השמונים או במלחמת האזרחים בסוריה בעשור האחרון, אך שיתוף-פעולה בין חמאס וג'יהאד תוך "חלוקת עבודה" במאבק נגד ישראל גרוע יותר.

בכל מקרה, פעולה מקפת של צה"ל בעזה הפכה לבלתי נמנעת מאז נובמבר 2018, כיוון ש"כללי המשחק" שהכתיב חמאס בלתי נסבלים לישראל. חמאס בנה על הימנעות ישראל מתגובה בשל שיקולי הזירה הצפונית ומכלול אירועי פנים בישראל (שתי מערכות בחירות, אירוויזיון, חגים) ועבר מזמן את הגבול שישראל רשאית להבליג עליו לאורך זמן.

בהקשר ההיסטורי חשוב להבין כי לבעיית עזה אין בעתיד הנראה לעין פתרון: גם נכדינו ייאלצו כנראה להילחם שם. הבעיה אינה מתמקדת בשליטים. אלה נבחרו באופן חופשי עוד בשנות ה-90, והדעת נותנת שגם היום היו בעיקר תומכי חמאס והג'יהאד מתחרים ביניהם על תמיכת האוכלוסייה הסובלת ממדיניותם. מדובר בחברה שבחרה לקיים חיים בלתי פרודוקטיביים. הם נמנעים מלתת תוכן חיובי לחייהם. הם בחרו שלא להיבנות ממיליארדי אירו שהוצעו להם אחרי שישראל עזבה את הרצועה ב-2005 לצורך בניית חייהם מחדש. לא במקרה שרפו את החממות שקנה עבורם מכספו ומכספי חבריו מי שהיה נציג האו"ם וולפנזון.

מאז בזבזו מיליארדים על נשק ורקטות, בלא לנסות אפילו להציע עתיד טוב יותר לילדיהם שלהם. כך, למשל, מאות אלפי מובטלים יושבים באפס מעשה, למרות שהיו יכולים לנצל את מיומנותם במנהור כדי לחפור מערכת ניקוז שתחסוך מילדיהם את הדשדוש היומי במי הביוב של הרצועה. הם תובעים את חיסול מדינת ישראל ("צעדות השיבה") מחנכים לכך את הדור הבא ומצהירים בגלוי ששיפור התנאים בעזה אינו אלא שלב מעבר בדרך לשם. במאמץ שהחל ברמה העממית עוד לפני שגויס על-ידי חמאס הם שואבים סיפוק חולני מהצתת שדות ויערות בישראל.

כדי להאמין שהתגייסות ישראל וגורמים באירופה לשיקום עזה יוליכו להסדרה בלתי אלימה וארוכת-טווח, נדרש צירוף של בורות בתולדות האזור, ראייה מהרהורי לב ונכונות להונאה עצמית. צרוף חמור עוד יותר של איוולת והזיה נדרש כדי להניח שיש אופציה של הסכמה מתפקדת לפירוז הרצועה מנשק. הנשק והמלחמה ביהודים הוא ליבת הזהות של מי שהעזתים רוצים כמנהיגיהם. אלה רוצים נמל בכדי לתת לפעילי הטרור חופש תנועה, כדי להביא נשק וחומרי לחימה וכדי לחזק את הקשר עם איראן ועם טורקיה של ארדואן.

המפעל הציוני ומדינת ישראל משגשגים כבר למעלה ממאה שנים גם בלא פשרה היסטורית שהפלסטינים דוחים שוב ושוב. כל עוד אלה מחנכים גם את הדור הבא על איבה, התקרבנות ואלימות, נראה כי גם בעתיד הנראה לעין תצטרך ישראל למנוע מהם בכוח לפגוע בה ולצמצם, במכות מחושבות וממוקדות ככל האפשר, את יכולתם לשבש את חייה של המדינה היהודית. כפי שהישראלים רואים בעצם הימים האלה - זה לא נעים. כפי שהם יודעים מניסיונם ההיסטורי - זה לא נורא.

הכותב הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה