הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני - ארגון קטן שמנסה לשחק בגדול

מערכות היחסים של ארגון הג'האד האסלאמי-הפלסטיני (גא"פ) עם סביבות הפעולה הפלסטינית, הערבית, הבינלאומית והישראלית, הן מערכות יחסים מורכבות. הארגון נע בין חתרנות שקטה להתגרות ולהתנגשות חזיתית על בסיס חזון ואידיאולוגיה אסלאמית דוגמטית ומקסימליסטית.

בספטמבר 2018 קיים הארגון בפעם הראשונה בחירות ללשכה הפוליטית, וזיאד נח'אלה נבחר למזכיר-הכללי. הבחירות חשפו את מאבקי הכוח המתנהלים בארגון, בין הוותיקים לצעירים, בין נח'אלה ואכרם אל-עג'ורי המקורבים לאיראן ולחיזבאללה ונתמכים על ידם, לבין מחמד אל-הינדי, המקורב לטורקיה, קטאר, חמאס ו"האחים המוסלמים" במצרים. הצלחת איראן להבטיח שנח'אלה המתגורר בלבנון ואל-עג'ורי המתגורר בדמשק, יכהנו בתפקידי מפתח סייעה לה לשמר את השפעתה על סדר היום הצבאי והמבצעי של הארגון.

הגא"פ הוא ארגון צבאי ולא פוליטי כמו תנועות ה'פתח' והחמאס, ולכן הוא לא חדל לאתגר אותן, ומשפיע על התנהלות כל אחת מהן, בתורה. מאז החתימה על הסכמי אוסלו, ואחרי ההתנתקות הישראלית מרצועת עזה ועליית החמאס לשלטון שם, הפך הגא"פ לארגון צבאי סורר, שלא מוכן להתכופף למרות ההנהגות הפוליטיות הפלסטיניות הרשמיות. התעקשותו להישאר ארגון צבאי ולא להשתתף במערכת הפוליטית המוניציפלית והארצית , דחקו אותו לשולי הזירה הפוליטית, והאיצו בו לטרפד כל ניסיון להגיע לפשרה מדינית עם ישראל. פיוס לאומי וחידוש שיתוף הפעולה בין 'פתח' לחמאס עשוי להיות מכפיל כוח לכל אחת מהן, ולפגוע בהמשך התעצמותו של הגא"פ. לכן אין לו אינטרס לקדם זאת.

מאז עליית ארגון החמאס לשלטון ברצועת עזה בשנת 2006, הגא"פ אינו חדל לזנב בו, בפומבי ובחשאי, ישירות ובעקיפין. הגא"פ עושה לחמאס את מה שעשה החמאס לתנועת ה'פתח'. הוא אינו מאפשר לחמאס להשלים את המעבר מארגון צבאי לגוף פוליטי החותר להסדרה מדינית עם ישראל, כפי שהחמאס לא איפשר לתנועת ה'פתח' להפוך לישות פוליטית המתקדמת להסדר מדיני עם ישראל. למרות מופעי שיתוף הפעולה הצבאי בין הגא"פ לחמאס, שוררים ביניהם חילוקי דעות הנוגעים לדפוסי המאבק נגד ישראל, ולבריתות שכל אחד מהם כורת בזירה הבינלאומית.

לאחרונה גוברת הביקורת בקרב המשכילים ברצועת עזה הקוראים לגא"פ ולשאר הפלגים הצבאיים, לחדול מניצול מצב האוכלוסייה לקידום אג'נדות פוליטיות וצבאיות שלהם ושל גורמי מימון חיצוניים כמו קטאר, איראן וטורקיה. לדבריהם, המלחמות ממיטות חורבן על האוכלוסייה, הופכות את צעיריה לגנבים, לסוחרי סמים, ולדור על קביים, ומביאות להגירה ולהסתפקות בפתרונות הומניטריים, במקום למדינה פלסטינית עצמאית.

הנהגת הגא"פ מבינה שאם האוכלוסייה הפלסטינית, בעיר המתגוררת ברצועת עזה, תחדול לתמוך ברציונל ההתנגדות הצבאית ובלגיטימיות שלה, היא תאבד את בסיסי כוחה. לכן חשוב לה למקם את הארגון גבוה במדרג הפטריוטיות הלאומית, לצבור נקודות זכות במערכה על ליבה של האוכלוסייה העזתית, ולאלץ את  חמאס לנהוג כמו הגא"פ, ולהוכיח שהוא פטריוט לא פחות ממנו. זה מה שעשה שיח' אחמד יאסין ליאסר ערפאת, אחרי שהוא חתם על הסכמי אוסלו. יאסין אילץ אותו, כאבי המהפכה הפלסטינית המזוינת, לרצות להוכיח שהוא פטריוט לאומי לא פחות מחמאס, ולהרחיקו מהדרך המדינית. כך הפך את ערפאת לגיבור טרגי ואת העם הפלסטיני לקורבן שמשלם את המחיר עד היום.

הכישלון של יחיא סינוואר, מנהיג החמאס ברצועת עזה להשיג פיוס לאומי ולהסיר את המצור מעל עזה; הפחד מהפיחות בדימויו הפטריוטי ובתמיכת גדודי עז-אל-דין אל-קסאם; הכרסום במעמדו הפוליטי לטובת צאלח אל-עארורי או ח'אלד משעל, הנמנים עם הנהגת החוץ של חמאס; ואובדן הלגיטימציה הציבורית לנוכח ההשחתה השלטונית של חמאס - כל אלה מאפשרים לנח'אלה, לאל-עג'ורי ולאל-עארורי לחשק את סינוואר ולהבטיח שלא יעז לסטות מדרך המאבק המזוין ולבגוד בבעלת בריתו הגא"פ.

ההתנקשות בבהאא אבו-אל-עטא וניסיון ההתנקשות שלא צלח באכרם אל-עג'ורי חשובים ככל שיהיו, חייבים להיות חלק ממהלך אסטרטגי מדיני ארוך טווח, אחרת נמצא את עצמנו מתמודדים שוב עם יורש חדש. חשוב, אפוא, לבצע מהלכים מדיניים שיחלישו את הגא"פ, ויחזקו את הגורמים הפלסטיניים המעוניינים בהסדרה מדינית, אלה שברמאללה ואלה שבעזה.

הקמת ממשלה לאומית משותפת של תנועות ה'פתח' והחמאס, והקמת ממשלת אחדות לאומית בישראל, עשויות לאפשר להנהגות הישראלית והפלסטינית לקדם מהלכים מדיניים, ולנהל מאבק יעיל יותר נגד הארגונים הצבאיים שמונעים זאת. 

הכותבת היא חוקרת חברה ופוליטיקה פלסטינית בקתדרת חייקין באוניברסיטת חיפה, ועמיתת מחקר במכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי-הרצליה