המגפה הפוליטית שמתפשטת: שפעת ספרדית

קשה להימנע מהכללות כאשר תופעה פוליטית מתרחשת בשורה של מקומות כמעט בעת ובעונה אחת. השומע מוזמן לפקפק, כי הכללות תמיד ראויות לפקפוק.

את ההכללה הזו מספקת, או מאשרת, ספרד. היא ערכה בתחילת השבוע בחירות, בפעם הרביעית בתוך ארבע שנים, בפעם השנייה בתוך שבעה חודשים. המפלגה המנצחת בבחירות של אפריל לא הצליחה לקבל רוב מוחלט של המושבים בפרלמנט. במשך ארבעה חודשים היא ניסתה להקים ממשלה, אבל סירבה להעניק די כיבודים מיניסטריאליים לשותפה הסבירה ביותר כדי להבטיח את הצטרפותה, או לפחות את תמיכתה מבחוץ.

לבסוף לא נשארה ברירה אלא לערוך בחירות חדשות. המנצחת של אפריל חזרה וניצחה השבוע, אבל איבדה מספר מושבים. גם שותפתה הקואליציונית הפוטנציאלית איבדה. יריבתה העיקרית התאוששה, וצמצמה כמעט בחצי את ההפרש ביניהן. כל זה התרחש בגבולות הטבעיים של המשוואה הפוליטית, השמאל הדמוקרטי נגד הימין הדמוקרטי. אבל הפעם קרה עוד משהו: הימין הלא-דמוקרטי הכפיל את כוחו.

לא זו בלבד שההימור של ראש הממשלה בפועל לא עלה יפה, אלא שהוא פתח את הדלת בפני ערעור היסטורי של היציבות הפוליטית. לא ברור עוד איך יהיה אפשר לכונן ממשלת רוב בספרד, אלא אם כן שתי המפלגות הגדולות שאינן סובלות זו את זו יעשו יד אחת. זה צירוף הכוחות היחיד שימנע בחירות שלישיות.

אכן, אין צורך להתאמץ כדי לעורר אסוציאציות אצל הקורא הישראלי.

ואף כי יתמהמה, בוא יבוא, אולי

בריטניה נמצאת עכשיו בעיצומה של מערכת בחירות. זו הפעם השלישית בתוך ארבע שנים שהבריטים מצביעים. לפני תשע שנים, המפלגה המנצחת לא הצליחה לקבל רוב, ונאלצה לכונן קואליציה. לא היה כדבר הזה מאז מלחמת העולם הראשונה. חמש שנים אחר כך היא קיבלה רוב קטנטן. שנתיים אחר כך היא האמינה לסקרי דעת הקהל, שחזו לה רוב גדול, יזמה בחירות קודם זמנן, ואיבדה אפילו את הרוב הקטן. היא הקימה ממשלת מיעוט, שתלאותיה שעשעו צופי טלוויזיה בחמש יבשות.

עכשיו היא מנסה להשיג את הרוב הגדול המתמהמה מאז 2010. הסקרים חוזים את בואו. אבל פרשנים מנוסים מזהירים אותנו שלא לסמוך על הסקרים. ממשלה נוספת ללא רוב היא אפשרות סבירה בהחלט.

ההכללה: דמוקרטיות מערביות רציניות מתחילות להתקשות להרכיב ממשלות, לא פעם אחת בלבד אלא פעם אחר פעם, אפילו כאשר שיטת הבחירות שלהן נועדה לזייף את התוצאות לטובת המפלגה הגדולה (כמו בבריטניה).

בגרמניה אין רוטציות

צריך לכלול בקבוצה הזו גם את גרמניה, שהצליחה להרכיב ממשלה לפני שנתיים רק מכוח צירוף מאולץ של שתי המפלגות הגדולות. הן עשו יד אחת, בחריקת שיניים, רק מפני שגרמנים זוכרים מה עוללו קשיים כאלה לניסיון הדמוקרטי הקודם שלהם, לפני 90 שנה. מי יודע מה יילדו הבחירות הבאות, בעוד שנתיים ופחות. כמעט ברור שאפילו הצירוף של שתי הגדולות לא יוכל להניב רוב פרלמנטרי.

אבל בגרמניה ובבריטניה ברור לפחות עניין אחד: העומד בראש המפלגה הגדולה ביותר הוא זה המתייצב בראש ממשלה חדשה לאחר הבחירות. ב-2005, הימין הגרמני שבאופוזיציה גבר על השמאל-מרכז שבשלטון בהפרש קטנטן: ארבעה מושבים מתוך 598 שהם, יחסית, פחות מהפרש יתרונה של כחול לבן על הליכוד.

הקנצלר היוצא, גרהרד שרודר, התעמת בטלוויזיה עם מנהיגת האופוזיציה אנגלה מרקל. אתם לא תרכיבו ממשלה, הוא אמר לה. אבל מפלגתו שלו קיבלה את כללי המשחק, והצטרפה אל קואליציה בהנהגת מרקל. איש לא העלה על דעתו שתהיה רוטציה במשרת הקנצלר. אין רוטציות. זו המצאה ישראלית (מעניין אגב, שרוטציות מתחוללות בארץ, כאשר הליכוד מפסיד בהפרש קטן מאוד. אין רוטציות כאשר הליכוד מנצח בהפרש קטן מאוד).

עכשיו נדונה בישראל האפשרות, שההחלטה על זהותו של מרכיב הממשלה תימסר לבוחרים במקום לנשיא, או לפוליטיקאים. יש בזה כמובן היגיון, מפני ששיעורים כאלה של חוסר יציבות ושל דשדוש מוכרחים להזיק למערכת הדמוקרטית. הרעיון הטוב ביותר לדעתי הוא לאמץ את הכלל (הלא-פורמלי) של גרמניה ושל בריטניה, ולהעניק את ראשות הממשלה - לא את המנדט לנסות ולהרכיב ממשלה, אלא את הכהונה עצמה - למנהיג המפלגה המשיגה את מספר המושבים הגדול ביותר ביום הבחירות.

עידן פוליטי של סימני מורס

מה אומר המשבר המערכתי הזה? מדוע מערכות דמוקרטיות מגובשות, או מגובשות יחסית, מתפוררות והולכות? כמעט קשה להאמין שהמפלגה המנצחת בישראל בדיוק לפני 50 שנה הייתה רחוקה רק כדי חמישה מושבים מרוב מוחלט בזכות עצמה, ללא שותפים. בבריטניה, לפני קצת יותר מ-20 שנה, למפלגה המנצחת היו 62% ממושבי הפרלמנט.

אני חושב שאין מנוס מלהביא בחשבון את האפשרות שדפוסי הפוליטיקה משתנים, ולא באופן זמני. שמתחילה להתיישן עצם התפיסה של מפלגות פוליטיות, שהתחילה להתהוות בעצם רק לפני פחות מ-200 שנה. שבעידן של תקשורת 5G אנחנו עדיין עומדים בעידן פוליטי של סימני מורס.

מוטב להודות שמן הטענה הזו משתמעים גם דברים מסוכנים. מפלגות פוליטיות אומנם נמאסו על רואיהן, אבל ברוב המקרים, מפלגות פוליטיות מייצגות מאמץ להגיע להסכמה רחבה. זו תכונה טובה בשביל חברה דמוקרטית, מפני שכרוכה בה הנכונות לדו-שיח ולפשרות.

דמוקרטיה 2.0, או 10.0, היא בהכרח גיחה אל הבלתי-נודע. מעבר לכל פינה יארוב לה לגיון של האקרים. אבל זה הזמן להתחיל לדון בה ברצינות. למען האמת, אני מתקשה לחשוב על איזשהו שימוש מועיל יותר במדיום תקשורתי מאשר ספקולציות תקופתיות על עתיד הדמוקרטיה. אני מקווה שנוכל להשתעשע בהן כאן מפעם לפעם, בדיון שיוכל לחצות את הגבולות הרגילים של ימין ושמאל.