תנועת האובדים: הנזק האדיר שגורמים דיכאון וחרדה לכלכלות העולם, ומי מנסה להשתיק זאת

על-פי ארגון הבריאות העולמי, קרוב ל-350 מיליון בני אדם בעולם סובלים בכל רגע נתון מדיכאון. לעובדה הזאת יש כמובן השלכה דרמטית על עולם העבודה. לפי הערכותיו של אותו ארגון, דיכאון יהיה הגורם המרכזי שיפגע בפריון העובדים בשנת 2020, והגורם הרפואי בעל ההשפעה השלילית ביותר על ניהול זמן ופרודוקטיביות. עד שנת 2030 יגיעו מספר ימי העבודה המבוזבזים בשל חרדה ודיכאון לא מטופלים (במצטבר) ל-12 מיליארד ימי עבודה, ולסכום של 925 מיליארד דולר. לא פחות.

אחד הגורמים לקשר ההדוק בין דיכאון ופריון עבודה נמוך הוא היעדרות עובדים. לדברי ד"ר תמר איצקסון, חוקרת ומרצה בתוכנית לייעוץ ופיתוח ארגוני במרכז האקדמי פרס ובאוניברסיטת בן גוריון, כבר לפני כעשור מצאו מחקרים שבחנו את הסוגיה כי בארצות הברית לבדה "הוביל דיכאון בקרב עובדים לכ-400 מיליון ימי העדרות בשנה - שיעור הגבוה משמעותית מגורמי היעדרות פיזיים ונפשיים אחרים".

גם מחוץ לגבולות ארצות הברית, מוסיפה איצקסון, "ניכרת ההשפעה השלילית של דיכאון על הכלכלה. במחקרים בינלאומיים שכללו בין השאר את בריטניה, קנדה, ברזיל, סין ודרום אפריקה נמצא כי ככל ששיעורי הדיכאון והחרדה המדווחים בקרב עובדים היו גבוהים יותר, כך שיעור ההיעדרויות מהעבודה היה גבוה יותר, דבר שהתבטא גם בתל"ג.

אפילו באוסטרליה שטופת השמש מעריכים כי הירידה בפרודוקטיביות בשל דיכאון גורמת להפסדים למעסיקים שמסתכמים ב-8 מיליארד דולר אוסטרלי בשנה. מחקרים מצביעים על כך שהעלויות הכרוכות בדיכאון ובחרדה בקרב עובדים נובעות הן מגורמים ישירים כגון אובדן ימי עבודה, אך גם מעלויות עקיפות של טיפול נפשי ורפואי נדרש.

בישראל אין נתונים עדכניים במיוחד, אבל לפני כתשע שנים הוערך הנזק הכולל למשק מדיכאון וחרדה בכ-3 מיליארד דולר, ואילו הנזק הישיר למקומות עבודה כתוצאה מהיעדרות בעקבות בעיות אלה, הוערך בשנים האחרונות בקצת יותר ממיליארד דולר. זאת, כמובן ללא הערכת הנזק של עובדים המגיעים לעבודה אך פריון העבודה שלהם נמוך יותר בשל מצבם.

הערכה כלשהי על מספר המאובחנים כסובלים מדיכאון או מחרדה, מספק סקר של האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות מלפני חמש שנים. על-פי אותו סקר, כמעט 10% מהאוכלוסייה סבלו מאחת משתי התופעות בשנה שקדמה למחקר, וכ-18% אובחנו כלוקים באחד משני אלה לפחות פעם בחייהם. יש הסוברים כי מדובר בהערכה נמוכה, שמצביעה בעיקר על כמות הלא מאובחנים המסתובבים בינינו.

איגוד הפסיכיאטריה האמריקאית פרסם לאחרונה סקר עובדים שבו התגלה כי כמעט רבע (23%) מהעובדים והמנהלים בארצות הברית קיבלו אבחון של דיכאון בזמן כלשהו בחייהם, ומתוך הקבוצה הזאת, 40% דיווחו כי נעדרו מהעבודה עשרה ימים בשנה בממוצע כתוצאה מכך. 64% מהם דיווחו כי הדבר פגע ביכולותם להתרכז, גרם להם להיות לא החלטיים ולשכוח דברים, ופגע ביכולתם להשלים משימות בעבודה. למעשה, בניגוד למה שנוהגים לחשוב, הנזק העיקרי הנגרם למקומות עבודה ולכלכלות איננו ימי ההיעדרות מהעבודה, אלא דווקא התופעה הקרויה פרזנטיזם. כלומר, נוכחות בעבודה בתפקוד נמוך ותוך פריון עבודה מופחת. המחקר גם גילה כי יותר ממחצית מאלה שאובחנו כסובלים מדיכאון (58%) לא דיווחו על כך למעסיקיהם.

הנזקים הכוללים של דיכאון למשק האמריקאי, גילה מחקר אחר של איגוד הפסיכיאטריה האמריקאי, עומדים על כ-210.5 מיליארד דולר לשנה - עלייה של מעל 20% במהלך העשור שבין 2005 ל-2015. המחקר מצא כי 16 מיליון אמריקאים סבלו מדיכאון חמור (מז'ורי) במהלך השנה שקדמה למחקר.

כמעט מחצית מהנזק - 100 מיליארד דולר - התגלגל למקומות העבודה, הן בשל היעדרות והן בשל פרזנטיזם. הפרזנטיזם - דמיינו את כל אותם קולגות שאתם רואים מסתובבים כצללים במסדרונות בפנים כבויים - היה אחראי למרבית ההוצאה של הארגונים, ועורכי המחקר העריכו כי עלותו לארגונים גבוהה פי 6, בהשוואה למקרים של היעדרויות כתוצאה ממחלות או פציעות.

בכל הנוגע לחרדה, על אף שמיליוני בני אדם חווים סימפטומים שונים שלה מדי יום, רק 9% מהאמריקאים מאובחנים כבעלי הפרעת חרדה (נכון ללפני שנתיים). במחקר של אגודת החרדה והדיכאון האמריקאית, 56% מהמועסקים הסובלים מחרדה סיפרו כי היא משפיעה על הביצועים שלהם בעבודה, ומחציתם אמרו כי היא משפיעה על היחסים שלהם עם עמיתים, כפיפים ומנהלים. מעל מחצית אמרו כי הם חוו בעיקר חרדה סביב דדליינים, מה שגרם להם לעיתים להחמיץ את מועדי סיומן של משימות. כמו כן ציין המחקר כי בעוד שאחד ממנועי המוטיבציה המשמעותיים במקום העבודה הוא מערכות היחסים הבינאישיות בו, הלוקים בחרדה נוטים דווקא להתחמק ממערכות יחסים כאלה מתוך חשש לעימות.

הבעיה: מדיניות העמימות

אבל אחרי שלל האחוזים והמספרים שנזרקים לאוויר ועולים מהמחקרים השונים, האמת היא שהנזק שנגרם מהתופעות הללו לשוק העבודה עדיין נשאר עמום. קודם כול, מפני שהמספרים מדברים רק על מי שאובחן. "אחת ההפרעות הבעייתיות ביותר", אומר ד"ר דוד סגל, פסיכולוג קליני ויועץ ארגוני מבית הספר למדעי ההתנהגות במכללה למינהל, "היא לאו דווקא דיכאון מז'ורי אלא דיכאון 'קל' ומתמשך (מה שכונה בעבר דיסתימיה או דיכאון כרוני). כדי שאדם יקבל אבחנה כבעל דיכאון כזה, הוא צריך לסבול שנתיים מכל מיני תסמינים".

המקבילה של הדיכאון הקל בתחום החרדה היא "הפרעת חרדה כללית" המכונה לפעמים דאגנות כפייתית. "זו תסמונת שיכולה מאוד לפגוע באדם בעבודה", אומר ד"ר אילן טל, פסיכיאטר מומחה ומנהל מרכז טל לתמיכה רגשית ונפשית. "הוא יהיה מוטרד מאלף דאגות בעת ובעונה אחת, יעשה את העבודה יותר לאט, יבדוק אותה שוב ושוב, ויפחד לבטא רעיונות שיש לו, אבל הסיכוי שמישהו יגיע עם זה לטיפול הוא נמוך".

עם זאת, הסיבה לעמימות איננה רק הבלתי מאובחנים, אומר ד"ר טל. "הבעיה המרכזית היא שכולם מבינים, כולל הממשלות, שעם שכיחות כה גבוהה של קשיים נפשיים באוכלוסייה אי אפשר להתמודד, אין מספיק משאבים ברמה הלאומית והבינלאומית. לכך מצטרפות גם שאלות ביטוחיות. לכן, כל הגורמים חוברים לטשטש את האזור הזה. כולם מבינים שעדיף שזה יהיה בשקט".

ואם בכל זאת היית צריך להעריך את היקף הפגיעה של התופעות הללו בפריון העבודה?
"אם מכלילים את כלל המצבים הנפשיים, בערך רבע מהירידה בפריון כתוצאה מבעיות בריאות - כולל סרטן ומחלות לב - נובע מהם. ומבין כל האופציות הקיימות, המסוכנים ביותר לארגון הם דווקא מצבי הביניים, כי האדם עסוק בלווסת את עצמו, שלא יהיה עצוב או מוטרד, מה שפוגע בתפקודו, הופך אותו לפחות יעיל ופוגע במידה מסוימת בריכוז או בזיכרון.

"אותו אדם, לעיתים גם נמנע מאינטראקציות בעבודה, כי הן מעמיסות עליו רגשית. אם הבוס לא נחמד, עובד במצב נפשי תקין יספוג את זה, אבל אדם שנמצא בעומס רגשי אישי, יימנע מלפגוש אותו במסדרון ויעדיף תקשורת דרך מייל. מובן שכתוצאה מכל אלה התפוקה יורדת. המקרים הללו לא מגיעים לטיפול, והרבה פעמים זה הופך למצב כרוני, ששוחק לאט-לאט את העובד, בנוסף לשחיקה הרגילה של עבודה בארגונים".

אבל אם הוא חוטף התקף דיכאון חריף, הוא בכלל לא יכול לעבוד.
"זה האבסורד. דווקא במצב כזה אנשים נאלצים להגיע לטיפול, אפילו בעל כורחם, ואז הסיכוי שאחרי אירוע כזה יקרה עוד משהו הוא נמוך, ואם יקרה - הוא ייתפס בשלב יותר מוקדם. במצב כזה אפשר להחזיר אדם לתפקוד, לפעמים לרמה שבה היה קודם. אבל כאשר מצבו הנפשי מגרד את הסף הקליני מלמטה, מבלי להכניע אותו, התפקוד כל הזמן נפגע, ולבסוף זה אכן יכניע אותו".

הנזק לכלכלת בריטניה: 4% מהתל"ג

אז להרבה גורמים חזקים יש אינטרס לשמור על עמימות סביב הבעיה, אבל לעיתים מתעורר האינטרס ההפוך. פרופ' יונתן הפרט, פסיכולוג קליני מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, מוביל פיילוט בשיתוף בין משרד הבריאות לבין האוניברסיטה העברית, לטיפול יעיל יותר בדיכאון ובחרדה (בהגדרתם הקלינית), שמסתמך על מחקר בריטי שארך עשר שנים.

"הם ניסו לסכם את כל הטיעונים", מסביר פרופ' הפרט, "למה כדאי להוסיף יותר משאבים לבריאות הנפש. לשכנע ממשלות, גם שמרניות וגם ליברליות, לממן יותר טיפול בדיכאון וחרדה, בעיקר בפסיכותרפיה, כי שני שלישים מהאוכלוסייה מעדיף זאת על פני תרופות".

והממצאים אכן נוקבים ביותר. המחקר מראה כי הפגיעה בכלכלה הבריטית כתוצאה מחרדה ומדיכאון מגיעה ל-4% מהתל"ג - ללא ספק מספר מהדהד. עוד עולה מהממצאים כי הירידה בפריון באה לידי ביטוי באובדן של שעה ורבע בשבוע, בהשוואה לעובדים רגילים. 40% מהחולים שאינם מרוצים בעבודה בשל דיכאון או חרדה מדווחים כי גם כאשר הם מגיעים לעבודה, הם פחות יעילים בעבודתם.

הממצאים היו משכנעים כנראה מספיק, שכן התוכנית יצאה לדרך לפני כעשור, בראשות פרופסור דיוויד קלארק מאוקספורד, ודרשה הכשרה של עשרת אלפים מטפלים שיודעים לטפל בדיכאון ובחרדה בצורה יעילה, ללא תרופות. היום מטופלים במסגרת הזאת כמעט 600 אלף איש ולדברי פרופ' הפרט, "כמעט 60% מהמטופלים מגיבים לטיפול שמציעים להם, וחוזרים לעבודה אם נפלטו ממנה, או לוקחים פחות ימי מחלה".

מה יש בתוכנית הזאת שאין בטיפול נפשי רגיל?

"היא מבוססת על שלושה עקרונות. הראשון הוא מדידה שבועית של תסמינים וגם של תפקוד. השני, טיפול מדורג: חלק מהמטופלים מקבלים טיפול פחות אינטנסיבי, ולמעשה משתמשים בעזרה עצמית (כגון ספר או חומרי קריאה ברשת) עם ליווי. והדבר השלישי, כולם מקבלים טיפול מבוסס ראיות, כלומר את הטיפולים שקיבלו הכי הרבה הוכחות ליעילותם: בחרדה מדובר בטיפול קוגניטיבי התנהגותי, ובדיכאון בשילוב של טיפולים שביניהם טיפול קוגניטיבי התנהגותי".

יש כבר ממצאים לגבי התרומה לכלכלה הבריטית בזכות הפרויקט?

"עוד אין סיכומים, אבל יש להם ממצאים שזה עזר, והדמות המובילה בפרויקט, פרופסור קלארק, אמר לי שהממצאים חיוביים עוד יותר ממה שהם ציפו".

ומה אתם עושים כאן בישראל?

"התחלנו בספטמבר פיילוט שאמור להיכנס לכמה מרפאות של קופות חולים ולכמה בתי חולים. כרגע אנחנו מתחילים עם 20 מטפלים מנוסים שמלמדים אותם לעבוד בשיטה הזאת. 20 מטפלים נוספים, פחות מנוסים, יעברו סדנה ויתחילו לטפל תחת הדרכה בינואר, ובשנה הראשונה יטופלו בערך 400 חולים. בשלב הראשון, אנחנו לא מצפים להגיע למידת השיפור שהאנגלים הגיעו אליה לאחר שהתנסו (60% שהגיבו לטיפול)".

ואם זה יצליח, אתה צופה שיוזרמו תקציבים להכשרת מטפלים נוספים?

"היום יש שלושה גורמים שצריכים להסכים לכך: קופות החולים, משרד הבריאות ומשרד האוצר. זה לא פשוט, וגם יש עיוות - הם מעדיפים לתת כסף לבריאות הגוף ולא לבריאות הנפש".

למקומות העבודה יש מה לעשות

"מבחינת מקום העבודה", אומרת ד"ר שרון זיו ביימן, פסיכולוגית קלינית מהמכללה האקדמית תל אביב יפו, "אכן לאנשים חרדים או מדוכאים יש תפוקות יותר נמוכות, ובנוסף, לאנשים דיכאוניים יש נקודת מבט שלילית יותר על החיים, ולכן ייטו לפרש אירועים בעבודה בצורה יותר שלילית, ולפעמים זה מדבק. אדם כזה יכול לומר: 'יש הרבה משימות, אנחנו לא יודעים מה רוצים מאיתנו, אף אחד כאן לא מרוצה', והוא משליך את ההרגשה הזאת גם על האחרים. אבל לא הייתי רוצה שישתמע מזה שכדאי להימנע מלהעסיק אנשים כאלה. דיכאון וחרדה הם כל-כך שכיחים, שאין ארגון בר דעת שיכול להחליט שהוא לא מעסיק אנשים מדוכאים או חרדים.

"מה גם שעבור אדם הסובל מדיכאון או חרדה, העבודה דווקא יכולה להיות עוגן ההצלה שלו, מקום שבו הוא מרגיש בטוח ומוערך. אני מטפלת באנשים שסובלים מדיכאון וחרדה, אבל בעבודה הם 'עשר'. אבל העבודה יכולה להיות גם הביצה שמטביעה אותו. היא יכולה להוות מפלט מהדיכאון או להשקיע אותך בדיכאון - במקום שבו מקום העבודה לחוץ, יחסי העבודה עכורים".

מה מקומות העבודה יכולים לעשות מהזווית שלהם?
"ככל שמקומות עבודה יהיו ערים יותר לטובתם של העובדים, וככל שימוגרו תופעות של השפלה, שימוש בכוח לרעה ויחס לא נאות - דברים שרואים בהמון מקומות עבודה - הדבר ייטב. למעשה, מתברר שיש מתאם בין ההשקעה של חברה בעובדיה - כפי שרואים בחברות כמו פייסבוק, גוגל ואינטל - להצלחתן. וכבר ידוע שהחברות שמשקיעות בעובדים הן העשירות ביותר, שכן הן יוצרות יותר הזדהות ונאמנות".

"דיכאון וחרדה", אומרת ד"ר דנה פרג, ראש תוכנית התואר השני להתנהגות ופיתוח ארגונים במרכז הבינתחומי הרצליה, "נובעים מכל מיני גורמים שלאו דווקא קשורים לעולם העבודה. אבל יש תסמינים של חרדה ודיכאון בתוך עולם העבודה, כי יש בו פוטנציאל לגרות את הדברים האלה, והנושא העיקרי כאן הוא נושא ההתעלמות".

הסבירי.
"התפיסה הרווחת היא שאם יש לך בעיות בחייך הפרטיים, את משילה אותם מעלייך בבוקר כשאת נכנסת לארגון ומעבירה כרטיס. זה נושא שלא נוגעים בו ולא מדברים עליו, והנזק הוא כפול. אחד הדברים שקורים במצבים כאלה הוא שאנשים מרגישים מאוד לבד, שרק הם חווים את זה, והם לא יכולים לשתף לא את הבוס ולא עמית לעבודה. אנחנו רגילים לעשות הפרדה בין האישי לבין המקצועי. כאילו נכנסנו למשרד ונעלמו כל הצדדים האחרים שלנו. אבל זה לא קורה.

"הנזק השני הוא המסר של הארגון, שהדברים הללו אינם מעניינו. היום ארגונים מאוד מנסים לייצר חוויה של שייכות לעבודה, שהופכת לחלק מהמוטיבציה, והם עושים אירועים שונים שאמורים לחזק את התחושה הזאת. אבל כאשר האדם נמצא במצב פגיע, אם בשל דיכאון או חרדה או בשל אירוע חיים של אובדן, המסר המוצהר הוא שלא מביאים את זה לשולחן. זה מסר שמחלחל לא רק לאדם שנמצא במשבר, אלא גם לסובבים אותו. גם הם מבינים שהארגון אולי יהיה איתם כשהילד ייכנס לכיתה א', אבל כאשר יהיו במצב פגיע, יצטרכו להסתיר אותו ויהיו לבד".

אז מה יכולים לעשות מעסיקים וארגונים כדי להפחית את שיעורי החרדה והדיכאון בקרב העובדים ובכך גם לזכות לפרודוקטיביות גבוהה יותר? ד"ר איצקסון משיבה כי "באופן כללי, ככל שהעובדים תופסים את הארגון כדואג לרווחתם הנפשית והגופנית, כך הם נוטים להפגין פחות תסמיני חרדה ודיכאון ולהעדר פחות ממקום העבודה".

איצקסון מספרת כי בשנים האחרונות, הפעילו בשירותי בריאות כללית תוכנית לדוגמה בשם "חדר כושר לאושר" שמטרתה הייתה לקדם רווחה נפשית בקרב עובדי כללית ומנהליה, והיא "כללה התערבות ארגונית רחבה המתמקדת ברווחתם הנפשית והפיזית של עובדים. תוכנית הלמידה הרב שנתית (שהובילו יפית מצא וגלי אבירם יחד עם אור ברנט מ"אנטרופי פיתוח ארגוני") החלה בשנת 2015 וכללה בין השאר סדנאות חוויתיות שהועברו לכ-3,000 עובדים ומנהלים, והתמקדו במתן כלים מוכחים מחקרית לקידום רווחה נפשית".

במחקר שליווה את התוכנית, שאותו הובילה ד"ר איצקסון יחד עם ד"ר ירון סלע מהאוניברסיטה העברית ותמי אמבר משירותי בריאות כללית, נמצא כי בהשוואה לקבוצת ביקורת של עובדים שהשתתפה בהדרכה שגרתית, משתתפי הסדנה של "חדר כושר לאושר" הפגינו לאורך היום שבו השתתפו בסדנה עלייה ברמות הרווחה הנפשית וירידה בשכיחות הרגשות השליליים. בבדיקה לאורך זמן, מוסיפה איצקסון, נמצאה עלייה משמעותית בתחושה של משתתפי התוכנית כי קופת חולים כללית דואגת לרווחתם הנפשית.

לסיכום, היא אומרת, איתור מוקדם של עובדים ומנהלים בסיכון, והפניית משאבים לתמיכה בהם - כגון אימוץ מבנה העסקה גמיש, תמיכה במימוש זכויות סוציאליות וקידום סדנאות הדרכה בדגש על מתן כלים למנהלים - עשויים להפחית את התופעה ואת השלכותיה השליליות.