עד היום צרובה בי תחושת הבגידה ההיא. הייתי מתמחה צעיר בבית המשפט העליון. זאטוט בפסיעותיו הראשונות בעולם חדש שהיו בו מילים מרוממות שלא הפסיקו לרגש אותי: חירות ושוויון וצדק. בעיקר צדק. ישבתי כמזכיר הרכב בדיון משפטי בו עורך דין בכיר ומוכר התמודד עם עורך דין פחות ידוע. ראש ההרכב, שנטה בבירור לטובת הראשון, נזף שוב ושוב באחרון והרבה להשתיקו. זה כמובן בסדר, זה טבע המשחק האדברסרי בו שני צדדים ניצים מתקוטטים לפני השופט שמנהל את הדיון.
אלא שאז תם הדיון, ואני, שהחזרתי את התיקים ללשכת אותו שופט, גיליתי בפינת ההסבה בחדרו את אותו עורך דין בכיר יושב עם שופט העליון ושותה איתו קפה, כשהם מתבדחים על דבר מה. הנחתי את התיקים על השולחן ויצאתי כשתמונת השניים צוחקים יחד מעוררת בי תחושת קבס מהולה בתדהמה.
כנראה זה ניכר על פניי, כי כשחזרתי ללשכת השופט שאימן אותי, הוא הבחין שאינני כתמול-שלשום ושאל מה קרה. שיתפתי אותו, והוא ביטל את חומרת העניין: "זו קהילה משפטית קטנה", הוא אמר, "כולם מכירים את כולם, ואין מניעה שחברים ותיקים לא ייפגשו". "אבל רגע אחרי הדיון שבו הייתה הטיה כזו ברורה לצדו של אותו חבר?", הקשיתי וקיבלתי תשובה שהוא סמוך ובטוח שאותו ראש הרכב יודע להתעלם מהחברות כשהוא יושב בדין. "אני סומך על יושרתו", אמר לי השופט, ואני נמנעתי מלהמשיך ולהקשות על נראות הדברים ועל חוסר ההגינות המובנה במצב דברים זה.
נער הייתי וזקנתי, ואפשר שהשנים ריככו אותי, כי היום אני מבין מדוע בקהילייה משפטית כה קטנה אין דרך להימנע מקשרים אישיים שכאלה. ולמרות זאת התעוררה בי אותה תחושת קבס מצמיתה לנוכח חשיפת העיתונאי קלמן ליבסקינד בטוויטר אמש את תכתובת הדוא"ל של פרקליט המדינה שי ניצן לבכירי הפרקליטות לשעבר מיום רביעי האחרון.
במכתבו פונה ניצן לשורה של שופטים מכהנים בבתי משפט מחוזיים ובבית המשפט העליון ולשורה של עורכי דין פרטיים, ומבקש מהם לסייע לפרקליטות להתגונן ממה שהוא בצדק מכנה "המתקפות התקשורתיות על הפרקליטות". הוא מבקש "מכל מי שמוכן לכך להסכים להופיע בתקשורת כאשר עולה נושא הפרקליטות", ולטובת זאת מעביר להם מספר מסמכים כמו החלטת היועץ המשפטי לממשלה "לסגור את תיק החקירה בעניין חשדות לפעולות שלא כדין של פרקליטת המחוז רות דוד בתקופת כהונתה מחוסר ראיות", והנאום שלו "שמשיב אחת לאחת לטענות שהועלו נגד הפרקליטות בעת האחרונה". עוד הוא מזמין אותם לפנות אליו ולעוזריו בכל שאלה או בקשה למידע נוסף.
אין כמובן בעיה כלשהי עם רצון פרקליט המדינה להתגונן נגד אותה מתקפה. בעיניי זה חלק חשוב ואף קריטי מתפקידו. אין גם מניעה לפנות לקבוצה של לשעברים שיתנו כתף למה שהוא רואה כמאבק על הבית.
הבעיה היא בפנייה הגלויה הן לשופטים מכהנים והן לבעלי עניין מול הפרקליטות. כשמחר יתבקש השופט המחוזי אלי אברבנאל לדון באחד מהתיקים שקשורים לפרשת רונאל פישר ורות דוד - שנדונה באותו בית משפט שהוא מכהן בו - היוכל להתעלם מהחומר שנשלח אליו בדרך זו ובעיקר מרוח הדברים שבמכתב? ואם תוגש עתירה לבג"ץ באחד הנושאים הללו לשופט עוזי פוגלמן בבית המשפט העליון - מה יעשה האחרון אז? האם הוא יהיה נטול פניות לדון במעשי הפרקליטות לאחר קבלת מכתב שכזה?
ומעבר לזה, ברשימת המכותבים יש לא מעט עורכי דין פרטיים ובעלי עניין אחרים (למשל עו"ד טליה ששון, נשיאת הקרן החדשה לישראל, שהארגונים בהם היא תומכת פונים בבקשות לפרקליטות לא פעם). איך נראה הדבר שהיום הם מתבקשים לעזור לפרקליטות, ומחר אותה פרקליטות ממש צריכה לקבל החלטות בבקשותיהם ובתיקים שבטיפולם?
ברור שתמיד אפשר לחזור לאותו נימוק ששמעתי בשנת 1995 ולדקלם שאנו סמוכים ובטוחים שגם אותם שופטים מכהנים וגם אותו פרקליטים מכהנים יידעו לעשות הפרדה בין הבקשה הנוכחית לבין תפקידם השיפוטי והמעין-שיפוטי. אבל האמת היא - וגם את זה לימדו אותי השנים הרבות במקצוע - שזה לא לגמרי אפשרי. לכן חובה לנסות ולהימנע ממצבים כאלה, שפוגעים לא רק בנראות פני הצדק אלא גם בצדק עצמו ובשוויון בפני החוק שהוא אמור להבטיח לנו. לתשומת-לב בכירי הפרקליטות שמתקשים להבין מאין מגיעות "המתקפות התקשורתיות על הפרקליטות".
הכותב הוא דיקן הפקולטה למשפטים בקריה האקדמית אונו
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
