הבעיה איננה צורת המדידה, אלא עצם המדידה

שר החינוך רפי פרץ הציג באחרונה במסיבת עיתונאים חגיגית את מודל ההערכה החדש של משרד החינוך שמחליף את בחינות המיצ"ב (מדדי יעילות וצמיחה בית-ספריים). בכך הגיעה לסיומה הפארסה שהחלה בדצמבר 2018, עם החלטת המשרד לפסול את תוצאות הבחינות בבתי ספר רבים, בעקבות גל העתקות וזיופים. לטענת המשרד, מודל ההערכה החדש שקוף יותר וימנע תקריות לא נעימות בעתיד. הוא גם יכלול מספר גדול בהרבה של מבחנים בנושאים כמו אוריינות, שפה, מתמטיקה ומדעים, ויאתגר את בתי הספר במבחני פתע.

אך האם תוכנית ההערכה החדשה המכונה "תמונת מצב", תוביל את מערכת החינוך למקום טוב יותר? כנראה, לא.

שתי בעיות מרכזיות עומדות בבסיס התוכנית החדשה. ראשית, היא שוב נקבעה מעל ראשם של המורים. בנושא הזה נראה שמשרד החינוך שומר על עקביות, וממדר את ציבור המורים מן הוועדות שמשפיעות על עתידם המקצועי. פעם אחר פעם נעשה העוול הזה, שממשיך את דרכה של "ועדת דוברת" שהתכנסה לפני כ-15 שנה תחת השם המפוצץ "כוח המשימה הלאומי לעתיד החינוך", בלי שבקרב חבריה היה מורה אחד.  גם הפעם נותרו נציגי המורים מחוץ לוועדה שקבעה את מתכונת ההערכה החלופית, כשלחבריה הצטרפו גם נציגי הנהגת ההורים הארצית. בכך המשיך משרד החינוך את הזלזול המובנה בציבור המורים.

מעבר להרכב הוועדה, הבעיה איננה צורת המדידה וההערכה, אלא עצם המדידה וההערכה. המיצ"ב הופיע בעולמנו ב-2002, וחרף השינויים שעבר עם השנים, בין היתר בעקבות הקפאתו לשנה בשל גל זיופים והעתקות ב-2012, מטרתו נשארה כשהייתה - להעריך את בתי הספר על-פי מדדים שמוכתבים מגבוה. לכך מצטרפים המבחנים הבינלאומיים, שהמרכזי שבהם הוא מבחן פיז"ה המתקיים אחת לשלוש שנים. כל אלה הופכים לדרך המרכזית להערכת המורים ובתי הספר, ומחרפנים את המערכת.

המוטיבציה להעתקות ולזיופים שונים, כמו עידוד תלמידים חלשים לא להגיע למבחן, עולה; אך גם בבתי הספר שלא מפירים את כללי המשחק, הנזק גדול. האוטונומיה של המורים נפגעת, שלא לדבר על מעמדם של אלה המלמדים שיעורים שאינם מופיעים במבחנים החשובים שקובעים גורלות, ואי-השוויון גדל.

כבר לפני עשור פרסמו אברהם יוגב, עדית ליבנה ויריב פניגר בכתב העת "מגמות" את מחקרם המאלף על  הישגי התלמידים במבחנים הבינלאומיים. תחת הכותרת "סינגפור במקום כרכור", זכר לטרנד ההשתאות אחר הישגי ממשלת סינגפור שכיכב באמצע העשור הקודם, הם הוכיחו שדירוג המדינות השונות בטבלת המבחנים הבינלאומיים אינו משקף את רמת ההוראה. לטענתם, המיקום של המדינות השונות משקף דווקא שורה של מאפיינים דמוגרפיים וכלכליים, כמו אחוז האוכלוסייה הצעירה במדינה והתל"ג לנפש.

הם הראו שמקומה של ישראל במקום רע באמצע אינו מפתיע, ונובע מהעובדה שאחוז האוכלוסייה הצעירה במדינה גבוה, והתל"ג לנפש נמוך בהשוואה למרבית המדינות שמשתתפות במבחנים. לעומת זאת, איננו נמצאים בתחתית בזכות ההשקעה הציבורית בחינוך ורמת ההשכלה של האוכלוסייה המבוגרת. תוסיפו לכך את מסקנות המחקרים שהוכיחו שמטרת המבחנים הללו היא לשרת את כלכלת המדינות המפותחות ואת התאגידים הבינלאומיים. זאת, באמצעות יצירת מערכת חינוך גלובלית שמעניקה חשיבות רבה יותר לדירוג המדינות ביחס למדינות אחרות מאשר סוגיות חינוכיות וחברתיות מקומיות שמטרידות את ציבור המורים והתלמידים.

התוצאה של מדיניות הסטנדרטים הזו היא מערכת חינוך שכפופה להיגיון הקפיטליסטי הגלובלי, ומשרתת אותו. יוגב, ליבנה ופניגר הצביעו לפני יותר מעשור, שגישה זו המייצרת היסטריה לא-בריאה בבתי הספר בתקופת המבחנים הבינלאומיים והמקומיים כמו המיצ"ב, מסיטה את הדיון הציבורי מבעיות החינוך האמיתיות, כמו גזענות ואלימות, ובעיקר מהפערים העצומים בין קבוצות שונות בחברה. הפערים הללו לא השתנו בעשור שחלף מאז פרסום המאמר, גם לא מדיניות הסטנדרטים הזו, והביקורת שלהם רלוונטית היום יותר מתמיד.

המיצ"ב, אחיהם המקומי של המבחנים הבינלאומיים, פינה את מקומו ובצדק. אך מערכת המבחנים החדשה רק מעצימה את מדיניות הסטנדרטים. במקום להפסיק למדוד ולתת את הקרדיט והאוטונומיה למורות ולמורים, השר פרץ ואנשי המשרד הוסיפו עוד מבחנים ואפילו מבחני פתע, שיגרמו לבתי הספר להמשיך ולרדוף אחרי הדירוג שלהם. האתגרים החינוכיים והחברתיים יישארו בעדיפות משנית. אותם לא בוחנים ב"תמונת המצב". 

הכותב הוא דוקטורנט בבית הספר לחינוך באוניברסיטת תל-אביב, מרצה באוניברסיטה הפתוחה ובבינ"ה - התנועה ליהדות חברתית