איך משקמים את האמון האבוד של יוצאי אתיופיה במדינה?

האם החלטת מח"ש להאשים את קצין המשטרה שגרם למותו של סלומון טקה, בכפוף לשימוע, בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, היא החלטה סבירה מבחינה משפטית? זאת שאלה טובה. אבל זוהי לא השאלה החשובה שצריך לשאול בעת הזו. השאלה החשובה היא איך הגענו למצב של חוסר אמון כל-כך עמוק בין הישראלים בני העדה האתיופית לבין הרשויות. בינם לבין המשטרה, מח"ש, הפרקליטות. בינם לבין מדינת ישראל שהביאה אותם לכאן. שאלה חשובה אפילו יותר היא איך אנחנו משקמים את האמון הזה.

"אני מכיר היטב את הסיפור של הבחור יוצא אתיופיה שנורה על-ידי שוטר... שלושה עדים אובייקטיביים שנקלעו למקום אמרו לנו שעמד בחור אתיופי עם סכין ביד. השוטר אמר לו 'תעצור', ופתאום, בלי אזהרה, הוא הרים את הסכין, 'וואחאד' סכין, ורץ לעבר השוטר... בעינינו זה היה ירי מוצדק, וסגרנו את התיק". את הדברים הללו אמר פרקליט המדינה שי ניצן על האירוע שבו ירה שוטר למוות ביהודה ביאדגה, צעיר יוצא אתיופיה, בחודש ינואר בבת ים.

חצי שנה חלפה מאז הירי בביאדגה. ב-30 ביוני ירה קצין משטרה בסלומון טקה, צעיר יוצא אתיופיה מקריית חיים. הירי בטקה עורר סערה ומחאה עזה של יוצאי אתיופיה. האירוע שחרר את כל השדים, מכל הבקבוקים. הפעם הוחלט, כאמור, להגיש כתב אישום נגד השוטר בגין גרימת מוות ברשלנות. האם זה מה שישקם את האמון? ברור שלא.

איך משקמים את האמון? התשובה היא מורכבת. הפתרון הוא מורכב. קשה. הוא ייקח זמן. את חוסר האמון הרוויחה המדינה ביושר. או ליתר דיוק, בחוסר יושר. שורה של אירועים הביאו אותנו לסיטואציה הנוכחית. ההדרה שלהם ליישובי הפריפריה, פרשת תרומות הדם של יוצאי אתיופיה שנזרקו, הפרופיילינג שעשתה המשטרה לבני העדה, הדירוג הנמוך בצה"ל, היחס המפלה שבו הם נפגשים בכל מקום ועוד. אז נכון שהמדינה משקיעה משאבים רבים בשיפור המצב בשנים האחרונות, אבל בינתיים זה פשוט לא מספיק, כי די בירייה אחת שנורית בחשכה כדי להסיג אותנו שנים לאחור.

את האמון צריך להחזיר מבראשית. בתי המשפט הם לא הפתרון לבעיה החברתית הזאת. גם לא בתי הסוהר. הפתרון הוא בגני הילדים ובבתי הספר. כשילדים כהי-עור ולבנים יגדלו ביחד באופן שוויוני, בכל מקום בארץ ולא רק באזורים מסוימים, הגזענות תיעלם, והאמון יחזור.

לפני יותר משלושה עשורים כתב אהוד בנאי את השיר "עבודה שחורה". המילים מדברות בעד עצמן: "האחים כהי-העור שבאים מאתיופיה, מביאים איתם מסורת מופלאה ועתיקה, הבנים האובדים, אחרי תלאות הדרך, מגלים לאט-לאט את הארץ הרחוקה. הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות, כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות. ואני בעיניהם ראיתי איזה אור, ומי יידע אם אברהם לא היה שחור". מי יידע אם אברהם לא היה שחור.