דני דנון נגד ברני סנדרס: טעות וחוסר זהירות

זה מאותם הזמנים שבהם דעת הקהל בישראל וזו באמריקה נעות בכיוונים כה מנוגדים, עד שקשה להאמין כי יש להן איזשהו סיכוי להיפגש.

בשעה שהסקרים בארה"ב, כמעט עד אחד, מלמדים כי הפופולריות של דונלד טראמפ אינה מצליחה למצוא תחתית תהום נמוכה מספיק (מינוס 20 בסקר של "וושינגטון פוסט" ו-ABC; מינוס 18 בסקר של רויטרס; מינוס 17 בסקר של פוליטיקו; מינוס 15 בסקר של פוקס), הישראלים נוטפים חיבה. מה הפלא שטראמפ מודיע, בלגלוג לא כל-כך מוסתר לכישרונותיו הפוליטיים של נתניהו, כי הוא, טראמפ, היה זוכה ב-98% של הקולות, אילו העמיד את עצמו לבחירה בישראל.

הוא אינו חדל להרעיף מתנות על נתניהו ועל המחנה הלאומי. השבוע הוא סיים מדיניות אמריקאית בת 40 שנה ויותר, שחשבה את ההתיישבות היהודית בשטחים ללא חוקית.

מאחר שאנחנו יודעים כי הנשיא טראמפ משרת בעיקר את האינטרסים של הנשיא טראמפ, אין מנוס מלשאול מה בדיוק עורר אותו לעשות את הצעד הזה בעיצומם של שימועי האימפיצ'מנט.

האם יש איזה שמור-לי-ואשמור-לך בינו לראש ממשלת ישראל, איזה תיק אוקראיני במרתפי המוסד, עם מראי מקומות מדויקים של העסקאות האפלוליות בין ג'ו והאנטר ביידן לאוליגרכים אוקראינים?

או אולי טראמפ, בהיגיון קצת פרימיטיבי, מניח שהפעלול הפרו-ישראלי הבוטה יצנן במקצת את 26 היהודים הדמוקרטים בבית הנבחרים (יש רק רפובליקן אחד) ואת תשעת היהודים הדמוקרטיים בסנאט (אין רפובליקאים)?

אדם וג'רי וצ'אק וברני

רשימת הבכירים היהודים בבית הנבחרים פשוט עוצרת נשימה. יהודים ויהודיות מנהלים שש ועדות של בית הנבחרים, כולל אדם שיף, יו"ר ועדת הביון, שבה מתנהלים שימועי האימפיצ'מנט; וג'רי נדלר, יו"ר ועדת המשפטים, שבה יוחלט הנוסח של כתב האישום נגד הנשיא לקראת העמדתו למשפט הסנאט. בסנאט, יהודים הם מנהיגי המיעוט הדמוקרטי בחמש ועדות (לאופוזיציה אין כהונות יושבי-ראש); ויהודי הוא מנהיג הדמוקרטים במליאת הסנאט, צ'אק שומר. אחד הבכירים היהודיים הוא ברני סנדרס, העומד בראש הדמוקרטים בוועדת התקציב.

האומנם מהלך פרו-ישראלי דרמטי יכול להשפיע על הצירים ועל הסנאטורים היהודים? ההיסטוריה מחייבת אותנו לפקפק באפשרות כזאת. אומנם רוב היהודים בקונגרס הם פרו-ישראלים נלהבים, אבל עמדותיהם של החברים היהודים על ישראל נטו במרוצת השנים לא להתיישב עם השקפות העולם הליברליות שלהם כמעט בכל עניין אחר. יהודי אמריקה הוכיחו ב-70 השנה האחרונות שישראל אינה משפיעה בדרך כלל על הצבעתם. רובם הגדול מצביעים על יסוד עמדותיהם בשאלות חברה וכלכלה.

אז מה הביא את טראמפ לשלוח את המתנה הזו, יומיים לפני פקיעת המנדט של בני גנץ? אולי דני דנון?

ברצינות? לא, לא ברצינות. אבל ערב הודעת פומפיאו, השגריר דנון יצא בהתקפה חריפה על ברני סנדרס, אחד הטוענים העיקריים של הדמוקרטים לנשיאות. את התקפתו הוא השמיע באוזני ועידה של ההסתדרות הציונית באמריקה, שהייתה לפנים ארגון ליברלי, אבל עברה הרחק ימינה בדור האחרון. דנון כיוון את ביקורתו לקריאת סנדרס להעניש את ישראל על יחסה כלפי עזה (לפני סבב הלחימה האחרון).

הסוציאליסט הזקן והעתיד

סנדרס בהחלט ראוי לביקורת. הוא הפגין לכל הפחות חוסר ידיעה, ואולי רצון רע, כאשר תיאר את משבר עזה כ"הומניטרי", משל היה מדובר במחנה פליטים של הרוהינגה על גבול בורמה-בנגלדש, לא ביישות טרור חמושה מכף רגל ועד ראש.

אבל השגריר דנון מייצג את ישראל באו"ם, לא בארה"ב, אפילו לא בניו יורק. אין זה מעניינו לשאת נאומים באוזני ארגונים פוליטיים ולהתערב בפוליטיקה הפנימית של ארה"ב. לא סתם להתערב, אלא להתערב בעיצומה של מערכת בחירות; ולא סתם מערכת בחירות, אלא מערכת בחירות שבה סנדרס, על-פי שורה של סקרים, נהנה מתמיכה מסיבית של אמריקאים צעירים. יש לו, לסוציאליסט הזקן וחולה הלב הזה ממדינת ורמונט זעירת-האוכלוסין, יותר תומכים בין גילאי 29-18 מאשר לכל מועמד דמוקרטי אחר. הוא כרת ברית עם אויבת מרה של ישראל, צירת הקונגרס המוסלמית אילהאן עומר, ועם אלכסנדריה אוקאסיו-קורטז צירת הקונגרס ההיספאנית הצעירה, רדיקלית שמאלית, אשר כבשה את דמיונם של מיליונים (לא את דמיוני).

לטובת שלומה ולטובת האינטרסים ארוכי הטווח שלה, אין לישראל העניין לעורר אצל הדור הזה את הרושם שהיא קשורה בטבורה אל ימין קיצוני, שונא-זרים ומכחיש שינויי אקלים.

ממה נפשך, ישראל היא אומנם ארץ טראמפ, וראש ממשלתה הוא כנראה היחיד בעולם שכלל את טראמפ בכרזות הבחירות שלו. אבל גם אם "98% מן הישראלים" מאוהבים בטראמפ, הם צריכים לקרוא את הסקרים.

טראמפ בהחלט עשוי לנצח בבחירות, אבל כל סקרי דעת הקהל בלי יוצא מן הכלל מראים פעם אחר פעם שהוא היה מפסיד כמעט לכל יריב דמוקרטי. סקר של "וושינגטון פוסט" ורשת ABC הראה בחמישה בנובמבר שכל אחד מחמשת המובילים הדמוקרטים היה מכה את טראמפ שוק על ירך. למרבה העניין, סנדרס עצמו היה מביס אותו בהפרש של 14%. גם אם קצת קשה להאמין למספרים האלה, דיפלומט רציני חייב בזהירות מופלגת לפני שהוא יוצא להתקפה.

אשר לסנדרס, הוא בהחלט מדאיג. הוא דובר של זרם מתחזק והולך, המתרחק מן האתוס של אמריקה, המתכחש לייעודה, המתנער מידידיה, הצובע בצבעים שחורים את ההיסטוריה שלה ואת תולדות המערב כולו. אבל בדיוק מפני שהוא מדאיג, ישראל מחויבת להתהלך על בהונותיה ולבנות גשרים - אל האמריקאים, לא אל חברי מרכז הליכוד.