אם כבר פקקים, אז שיהיה יעיל

השאלה אינה אם אנחנו מעדיפים פקקים או תנועה זורמת, כי התשובה ברורה: אין מי שמעדיף פקקים. הם גוזלים זמן, מגבירים את זיהום האוויר, מעלים את העצבים ומשבשים את סדר היום. הסיפור האמיתי הוא שזה לא עומד להשתנות והסיבות ברורות וכוללת את הגידול באוכלוסייה, הגידול במספר הרכבים על הכבישים, עבודות התשתית והתחבורה הציבורית המקרטעת, שלא יכולה להוות תחליף. התנועה עומדת רב הזמן, לא רק בשעות השיא, אלא לאורך כל היום, ודרך שבעבר נמשכה חצי שעה יכולה היום לגלוש לנסיעה של שעה ויותר.

מתסכל? ברור, אבל זו לא סיבה שנאסוף זרים לאוטו לשירה בציבור ומשחקי חברה. הרעיון של נתיב "פלוס 2" לא תופס. הנתיבים הייעודיים שאמורים היו לגרום לנו להתחיל להסתדר בצוותים נותרים שוממים ולא הופכים לטרנד שמוביל אותנו. אם הם אמורים לגרום לנו לנסוע יחד או להתחיל לנסוע בתחבורה ציבורית, הם נכשלים בהגשמת מטרתם. התחבורה הציבורית לא מציעה יתרון לרוב הנהגים והנסיעה עם זרים כדי לצמצם פקקים היא לא דבר טבעי לרוב האנשים, בטח לא במדינה שלמה שסיכונים ביטחוניים הם חלק מה-DNA שלה.

לנהג הממוצע אין ברירה: המדינה לא מציעה שום פתרון כדאי, וההתמודדות עם פקקים נשארת הבעיה שלו, עם או בלי "נתיבי הפלוס 2". אז מה אפשר בכל זאת לעשות? לשנות את ההתייחסות לפקקים, כי הם לא ממש מתכוונים לשנות את ההתייחסות אלינו. אם רק מחליטים לשנות את נקודת המבט, פקקים יכולים להפוך בקלות מזמן אבוד לשעות הזהב של היום: זמן לנקות את הראש, לנהל שיחות טלפון פרטיות שאף פעם אין זמן לעשות, לעבוד, לסיים סידורים. בקיצור, להפוך שעה אבודה לאהובה.

בואו נחשוב על זה מנקודת מבט אחרת: כמה פעמים ביום יש לכם זמן לנהל שיחות בפרטיות? נכון שבעידן הטכנולוגי, כשענקיות טכנולוגיה מכירות אותנו טוב יותר מבני הזוג שלנו, כבר ויתרנו על הקונספט, אבל גם זמן אישי כבר לא ממש נשאר לנו. לאלה בינינו עם ילדים אין כמעט זמן אישי או זוגי, בעבודה לרוב אנחנו בחללים משותפים ורוב הזמן שלנו לבד הוא כשאנחנו ישנים, או בפקקים. הזמן בדרכים הוא בערך הדקות היחידות ביום שבהן אנחנו לבד עם עצמנו.

מול האפשרות להעלות אנשים זרים ולנהל שיחה מאולצת ולחוות את הפקקים במבוכה וזרות, אני מעדיפה להפוך את הפקקים "מאויב לאוהב". אם נקשר את הזמן הזה לחוויות טובות במקום לעצבים, אפשר כמעט ללמוד לאהוב את הפקקים. דרך מצוינת היא לראות בפקקים זמן איכות לבד עם עצמנו שאפשר לנצל לדברים נפלאים: לחשוב בשקט, לשמוע מוזיקה שאנחנו אוהבים, או להאזין לפודקאסט שרצינו לשמוע מזמן ואף פעם לא מצאנו זמן.

פקקי הבוקר הם שעה מצוינת לנצל לשיחות שאנחנו לא מוצאים את הזמן לנהל בעבודה: עם פקיד הבנק, המזכירה בקופת החולים, שירות לקוחות או כל שיחה אחרת שמצריכה פרטיות והבוקר טוב עבורה. אם ביורוקרטיה לא טובה לכם על הבוקר וגם לא השקט, למה לא לנצל את הזמן לשיחה זוגית בנחת בלי שמישהו יקשיב או יתערב, או לשיחה עם החבר/ה שבטח גם נמצאים בפקק?

זוכרים את הפרסומת של שנות השמונים "להפוך שעה אבודה לשעת עבודה?" הפקקים הם גם זמן מצוין להוריד לחצים בעבודה: להקליט לעצמכם אקשן אייטמז, או לדבר עם קולגה. למעשה יש יתרון בשיחות עבודה בפקקים: לא רק שהן מעבירות את הזמן, הן גם חוסכות זמן. בטלפון אין צורך לבזבז זמן על קפה, כיבוד ושיחות חולין, אפשר לדבר עסקים ולקדם עניינים גם בלי להיות במשרד - ממש "ישיבה בתנועה". ככה אני למדתי לאהוב את הפקקים, לדעתי זה שווה בדיקה.

הכותבת היא ראש המחלקה לשיווק וניהול אסטרטגי המכללה למינהל