“אנחנו פותחים את ישראל ליבוא בלי גבולות, והצרכן לא מרוויח מזה כלום”

"ידעתי עד כמה התעשיינים ממורמרים מהמצב הכללי ומהאופן שבו המדינה מתייחסת לתעשייה, אבל לא ידעתי עד כמה הייאוש עמוק - כמה אנשים לא רואים אופק. בלי אופק אתה לא תשקיע, לא תקדם מהלכים. המצב הזה מפחיד", מזהיר ד"ר רון תומר, מבעלי חברת הפרמצבטיקה אוניפארם. תומר מתמודד על תפקיד נשיא התאחדות התעשיינים מול התעשיין והבעלים של חברת רב-בריח שמואל דונרשטיין בבחירות שיערכו בעוד כחודש וחצי.

במסגרת הקמפיין תומר חורש את הארץ, מסייר במפעלים ומבקש לרכוש את אמונם של כ-1,500 תעשיינים בעלי זכות הצבעה. "אני בעיצומו של מסע ומסע כזה לא יכול להיעשות בלי בערה פנימית ותחושה חזקה של שליחות, כי הוא דורש המון. דיברתי כבר עם מאות תעשיינים. אני משמיע להם אבל בעיקר שומע מהם", הוא אומר.

מה אתה שומע?

"נחשפתי להרבה מאוד מטען מסביב לשאלה מה זה להיות תעשיין בישראל. ברור לנו שהכלכלה הולכת למקומות לא טובים, וכשאחד הגלגלים המרכזיים שלה מורכב מהרבה אנשים שקשה להם והם לא רואים את האופק - זה מכפיל את הצרה. כדי לצאת מהצרה הזאת צריך הרבה כוחות והרבה אנשים והרבה תקווה - ואין אותם".

כמה אנחנו קרובים למצב שבו "הגלגל המרכזי" שעליו אתה מדבר, ישבר?

"זה מעבר לפינה. אנחנו קרובים לזה מאוד. מה שעצוב זה שאנחנו יודעים שאנחנו מתקרבים אל המצוק הזה. הכלכלה שלנו עומדת על שלוש רגליים: הייטק ותכנה שפונה לקהל מסוים מאוד של אנשים ואף שהוא נדבך מאוד חשוב בכלכלה - אי אפשר לסמוך רק עליו; הצריכה הפרטית התוססת - אנשים שחיים כאילו אין להם מחר ויש גבול כמה הם מסוגלים להוציא כדי להניע את המשק. יש גם כל מיני אינדיקטורים שמצביעים על כך שזה עומד להיגמר; והרגל השלישית היא צמיחת התעשייה, שהחלה להיעצר כבר לפני 7-8 שנים בעקבות שינוי מדיניות הממשלה".

אתה מתכוון לחשיפת המשק למוצרים מיובאים כדי לעודד תחרות שתוריד את יוקר המחיה?

"אני בעד חשיפת המשק ליבוא, כל עוד היבוא הוגן וכל עוד המדינות שמהן אנחנו מייבאים פתוחות באותה המידה לתעשייה הישראלית. אנחנו מדינה של שמונה מיליון תושבים שיכולים להרוויח הרבה מאוד מלהיות יצואנים לכל העולם. אבל דבר עם אחי התעשיינים ותבין כמה קשה להיות יצואן לאירופה כחברה ישראלית ותשמע כיצד באירופה מעדיפים חברות מקומיות תוך קיפוח של חברות ישראליות. בזמן הזה אנחנו ממשיכים לפתוח את היבוא בלי גבולות, והצרכן בקצה לא מרוויח מזה כלום. אז מצד אחד התעשייה והעובדים שלה נפגעים, ומצד שני הציבור לא מרוויח מהיבוא זולת קבוצה מאוד מסוימת".

מה הפתרון שאתה מציע?

"יש פתרון אחר, וכנשיא ההתאחדות אוביל אותו ואנסה לשכנע בו את משרדי הממשלה השונים והוא יצירת תחרות מבית. אם הממשלה תיקבע שמגזר מסוים הוא מגזר שאינו תחרותי היא תוכל לעודד בו תחרות תוך קידום יצרנים ישראליים נוספים שיכנסו אליו והם יכניסו תחרות. לא צריך למהר לפתוח את הענף כולו ליבוא שנעשה בתנאים לא שוויוניים. כשתהיה תחרות מבית, הכלכלה הישראלית תשחק משחק סכום אפס, כך שגם אם יצרן אחד הפסיד מכירות, יצרן אחר הרוויח.

"אני בעד תחרות, אבל שהיא תהיה תחרות הוגנת. אני רוצה שהמתחרה שלי יהיה כפוף לאותן סולמות שכר שאני כפוף אליהם, ישלם לעובדים שלו את אותם תנאים סוציאליים שאני משלם לעובדים שלי, שהעובדים שלו ילכו למילואים כמו העובדים שלי. שהרגולציה הסביבתית שחלה עלי תחול גם עליו. כתעשיין ישראלי אין לי את תנאי התחרות ההוגנים האלה מול יצרנים מטורקיה ומסין".

גלגל רשע: הממשלה מאשימה את הקורבן

את חצי הביקורת שלו תומר מכוון אל משרדי הממשלה שלדבריו, מאז המחאה החברתית של קיץ 2011 הסיטו את האש שהופנתה לעברם מחמת מחירי הדיור הגבוהים אל התעשיינים. "הממשלה שמה אותנו במקום של הבעיה ומאז, רואים רק נסיגה בתעשייה. כשבא משקיע שמסתכל 10 שנים קדימה והוא רואה שהממשלה לא מעודדת תעשייה - הוא לא משקיע. במצב הזה התעשייה מתחילה להיות מיושנת, הציוד כבר לא מתוחכם, היצור כבר לא תחרותי ונוצר כאן גלגל רשע: בסוף באים אליך ואומרים לך שאתה לא תחרותי ואולי כדאי בכלל לסגור את הענף כולו. זה כמו שמישהו מדביק אותך במחלה ברגל, במקום לתת לך אנטיביוטיקה הוא יקטע לך אותה ואחר כך הוא עוד יטיח בך שאתה לא יודע לרוץ מספיק מהר. זה תאטרון אבסורד קלאסי וכולנו נמצאים בהצגה הזאת. כמות המפעלים שבורחת מישראל לחו"ל מטורפת",הוא אומר.

את הסטגנציה שמאפיינת את התעשייה הישראלית הוא חווה מדי בוקר, כשהוא מגיע לפארק התעשייה מבוא הכרמל שבו נמצא המפעל המשפחתי אוניפארם, שמייצר תרופות גנריות שמשווקות לקופות החולים בארץ ומיוצאות גם לרחבי העולם.

המפעל במבוא כרמל פתח את שעריו בסוף 2017 בהשקעה של כ-300 מיליון שקל. לדברי תומר, "פארק התעשייה הזה הוקם ב-2013 ויש בו מגרשים ל-50 מפעלים. הוא נמצא במקום מצוין, אסטרטגי ונגיש אך בפועל, יש רק שלושה מפעלים שפועלים בו, והשאר זה מרכזים לוגיסטיים ויבואנים".

בבואו לפתוח את המפעל החדש, תומר מצא את עצמו מתמודד עם מחסור חריף בעובדים מקצועיים שיאיישו את עמדות היצור. באין עובדים מקצועיים כי המדינה לא מכשירה כאלה, הוא נאלץ להכשיר רבים מהם בעצמו ובעלויות כספיות גבוהות.

לדבריו, "פריון מגדילים באמצעות כוח-אדם מקצועי, ולצערי הרב אין כזה בישראל. הלוואי שהיה. במפעל שלנו, 90 מתוך 230 העובדים באו בלי שום ניסיון בתעשייה והכשרנו אותם בעצמנו בעלות מטורפת כי אף אחד לא הכשיר לנו אותם ולכן עשינו את מה שהממשלה הייתה צריכה לעשות. עדיין יש לי יותר מ 20 משרות לא מאוישות של עובדי מעבדה ועובדי יצור. יש אצלנו תנאי עבודה נוחים וטובים עם שפים שבאים לבשל ארוחות בחדר האוכל - אבל אין עובדים. פשוט אין".

"קומנדו מובחר בתחום התרופות" 

תומר (53) הוא דוקטור לרוקחות, תחום שאליו הוא פנה בעקבות אביו, מגיסטר זבולון תומר. את לימודיו הוא עשה בבית הספר לרוקחות בירושלים ולאחר מכן באוניברסיטת לונדון. כשסיים את הלימודים ב-1995 השתלב בחברת התרופות שייסד אביו שפעלה עד אז מתוך ביתו. באותם הימים, את התרופות עצמן תומר יצר אצל קבלן משנה.

לימים גם אחיו גיל (49) הלך בעקבותיו, ועשה דוקטורט ברוקחות. "כשסיימתי את לימודי הרוקחות שבתי לארץ. אבי ביקש שאצטרף לחברה המשפחתית אך התניתי את הצטרפותי בכך שהחברה לא תפעל עוד מהבית. מהר מאוד מצאתי מזכירה ומשרד ברחוב ביאליק ברמת גן. באחד הימים היה קצר חשמלי והמשרד נשרף, אז עברנו לתל אביב. בהתחלה היו לנו מחזורי מכירות של כמה מיליונים בודדים ואחר כך צמחנו, לאט לאט", הוא מספר.

הפריצה הגדולה שהפכה את תומר האב ואת שני בניו לתעשיינים באה ב-1998 כשהם רכשו 50% ממניות חברת התרופות תרימה מקיבוץ מעברות, שאותה הם הכירו היטב כקבלנית שעד אז ניהלה עבורם את היצור. "אני, אבא וגיל הפכנו לשלישיית קומנדו מובחרת בתחום, ואחרי שרכשנו את תרימה המשכנו לגדול. עד 2014 גדלנו בכל שנה באחוזים דו ספרתיים. אנחנו יודעים להיות חדשניים, יש לנו מחלקת פיתוח טובה ואנחנו יודעים להגיע ראשונים לשוק ולהיות תחרותיים לאורך כל הדרך", הוא אומר.

אלא שב-2014 הצמיחה של אוניפארם נבלמה. לדבריו, "עבדנו 24 שעות במשך שישה ימים בשבוע. המפעל גמר את ה"קפסיטי" שלו ובקושי הצלחנו לייצר עבור מדינת ישראל. למרות שהייתה לנו האפשרות לייצא תרופות לחו"ל - בחרנו לא לעשות זאת כי אנחנו ישראליים ורצינו לספק קודם כל לשוק הישראלי".

מיצוי כושר היצור של אוניפארם היה צפוי במשך תקופה, כך שמשפחת תומר הקדימה ורכשה כבר ב-2013 שטח מתאים בפארק מבוא כרמל. הבנייה נמשכה 19 חודשים - זמן שיא בבניית מפעל בישראל. עם פתיחת המפעל החדש, בני משפחת תומר מכרו את חלקם בתרימה לבעלי הקודמים שלה, קיבוץ מעברות. תומר מסרב לנקוב בסכומים.

משך הזמן הממוצע להקמת מפעל בישראל הוא כשבע שנים. איך עשיתם את זה?

"פשוט בזבזנו הרבה מאד מיליונים מיותרים".

תסביר.

"ידענו שאנחנו מפסידים הרבה מאוד כסף על מכירות כי אנחנו לא מצליחים לייצא ולא מסוגלים לספק אפילו לשוק בארץ וזה היה המצב היחיד שהדיר שינה מעיני כתעשיין. השקענו מיליונים מיותרים שאדם שפוי לא היה משקיע כדי להתגבר על כל המכשולים שבדרך. התקשרנו עם מספר כפול של אנשי מקצוע והתקנו פי שניים וחצי ספרינקלרים (מתזי מים - י.א) ממה שדורש התקן האמריקאי כי הייתי יכול להתווכח במשך חצי שנה עם כיבוי האש על כמה ספרינלקרים צריך באמת, אבל אז הייתי מתעכב בחצי שנה".

הדרישות הרגולטוריות התובעניות הובילו את תומר להוציא באותו הזמן עוד מאות אלפי שקלים על הקמת בריכה שתשמש את שירותי הכבאות במקרה של שריפה. "זה פארק תעשייה חדש והיינו מהראשונים שעלו על הקרקע", הוא מספר. "פארק התעשייה היה צריך לספק לי מאגר מים לכיבוי אש במקרה של שריפה אך עד למועד תחילת הפעילות שלנו לא הוקם מאגר כזה. המאגר המתוכנן נחנך למעשה רק תשעה חודשים אחרי שקיבלנו טופס 4 שהתיר לנו להתחיל לפעול. אחרי תשעה חודשים המאגר שלנו היה מאגר מיותר ולמרות זאת, הוצאנו עליו 800 אלף שקל".

לרוב התעשיינים אין את הלוקסוס הזה?

"תעשיין בינוני לא יבנה מאגר מים לעצמו והוא היה ממשיך לחכות ובינתיים מפסיד כסף. אנחנו הגענו למסקנה שעדיף לנו לזרוק קצת כסף ולהתקדם מהר יותר. המצב הזה לא מסביר לך למה אנשים מיואשים?"

המאמץ הזה השתלם?

"כן. נכנסנו למפעל החדש ב-2017 וזה עזר לנו לשרת את השוק הישראלי ולעשות גם עסקאות יצוא. כבר חתמנו על עסקאות שמונה מדינות באירופה, וגם חתמנו על הסכמי יצוא עם מדינות באסיה והיד עוד נטויה".

המדינה עזרה לך בתהליך הזה?

"בקטן ובאחוזים נמוכים יותר ממה שצריך. כשהצגתי את תוכנית ההשקעה שלי למרכז ההשקעות, אמרו לי שם שהם ספקניים לגבי הכוונות שלי, להעסיק יותר מ-200 עובדים וכך הם הכירו רק ב-25% מההשקעה שעשיתי. אני עדיין מערער על ההחלטה הזאת, שכן בסופו של דבר מהשקעה של 300 מיליון שקל קיבלתי מהמדינה רק 15 מיליון שקל".

"לדעת לנצח עם ארסנל הכלים שלך"

בהיותה חברה שמייצרת תרופות גנריות, אוניפארם נאלצה להתמודד במהלך השנים האחרונות עם מספר חזיתות בגין טענות שהועלו נגדה על הפרה של פטנטים.

פייזר, המפתחת והיצרנית של הוויאגרה תבעה אותה ב-2014 בסכום של 10 מיליון שקל על הפרת הפטנט בעקבות השקת הגלולה הגנרית, המכונה תרים. "לפני כחודשיים התביעה הזאת נדחתה בבית המשפט המחוזי בתל אביב", מבשר תומר. "אנחנו שוברים למעשה את המונופול של החברות העולמיות וחוסכים לקופות החולים הרבה מאוד כסף וזאת תוך יצור של תרופות אחרי שהפטנט עליהן פוקע או תוך עקיפת פטנטים, באמצעות פיתוחים משלנו".

הרבה קרבות משפטיים?

"עד היום הוגשו נגדנו לא מעט תביעות משפטיות וניצחנו בכולן. מעולם לא שילמנו פיצויים לאף חברה. הפרקטיקה הזאת, של הגשת תביעה נגד מתחרים היא דרך לחסום תחרות ויש כאלה שמפחדים להתמודד עם תביעות שהם מקבלים. במקרה של אוניפארם, הנושאים המשפטיים נמצאים באחריותי, ועורך הדין שלי כבר אמר לי שהוא לא ישן בלילה בגלל החלטות שאני מקבל. עניתי לו שאני דווקא ישן מצוין. אנחנו מנהלים משחק ישר ונותנים לכללי המשחק הישרים לנצח, אבל מצד שני לא מפחדים ממלחמות".

  את האסרטיביות הזאת אתה מתכוון להביא להתאחדות התעשיינים, אם תיבחר לנשיא שלה?

"לחלוטין. אני שומע הרבה פעמים שאומרים שאנחנו צריכים להיות 'יותר אגרסיביים' בכל מיני מצבים. אני לא רוצה להיות אגרסיבי. לעומת זאת, להיות אסרטיבי זה לדעת לעמוד על שלך, להיות תקיף, לבוא עם ארסנל הכלים שאתה יודע להשתמש בו ולנצח איתו. היו שלושה עורכי דין שכבר איימו עלי שייקחו לי את המפתחות של המפעל. אז איימו". 

"שרגא ברוש לקח חלק מהקרבות מול הפוליטיקאים אישית מידי"

במשך שמונה שנים רון תומר שימש בתפקיד ראש מטה כחול לבן של התאחדות התעשיינים, שפועל למען עידוד רכש של תוצרת מקומית. הוא מספר שכשנכנס לתפקיד הוא מצא מטה קטן, שקיים מדי שנה ארבע ישיבות שבהן "אחד בכה על הכתף של השני על איך שכולם דופקים אותנו כל הזמן. עשינו פעולות רבות, קידמנו את הנושא בסדר היום של ההתאחדות, וסקר שעשינו בקרב הציבור העלה ש-88% יעדיפו לקנות כחול לבן במקרה שהמוצר הישראלי נמכר באותו המחיר של המוצר המקביל המיובא, ועוד רבים מוכנים לקנות את המוצר הישראלי גם אם הוא יקר בכמה אחוזים לעומת המוצר המיובא".

בשנתיים האחרונות הוא עמד בראש ועדת הכלכלה והרגולציה של ההתאחדות, תפקיד שאליו הוא הביא את ניסיון החיים שצבר בתהליך ההקמה של מפעל התרופות המשפחתי. "חברנו למכון הישראלי לדמוקרטיה כדי לגבש מפת דרכים רגולטורית לקיצור משך תהליך הבינוי של מפעלים בישראל משבע שנים לשנה וחצי. כדי להגיע לשם צריך להסיר המון רגולציה ולקצר את הביורוקרטיה", הוא אומר.

בעשור האחרון היו לא מעט מצבים לעומתיים בין התאחדות התעשיינים לבין משרדי ממשלה, שרים, בעלי תפקידים בכירים. מה חשבת על זה כמתבונן מן הצד?

"יצרנו ריחוק בינינו לבין מקבלי ההחלטות וזה הפריע לי. חלק מהמאבקים הפכו למאבקים אישיים מדי, ולא שמקבלי ההחלטות לא טעו - הם התייחסו אלינו לא נכון אבל כשדברים נעשו אישיים מדי - זה מצב בעייתי. ראיתי שגם פחות ופחות תעשיינים באים להיות פעילים בפעילויות השונות של ההתאחדות. אני רוצה להחזיר אותם הביתה".

הבחירות לנשיאות ההתאחדות מוקדמות בשנה, בעקבות הודעת הפרישה של שרגא ברוש שעומד לקראת שימוע ברשות המסים לפני הגשת כתב אישום בגין עבירות מס. ברוש, ככל הידוע, לא מתכוון לתמוך, לפחות פומבית, במי מהמועמדים אך לטענת גורמים בהתאחדות "מאחורי הקלעים" הוא פועל למען בחירתו של תומר.

מה דעתך על ברוש?

"למדתי משרגא הרבה מאוד במשך שבע שנים של עבודה לצדו. עם זאת, יש לי גם ביקורת על דברים שהוא עשה, ואני מתכוון לשנות לעומתו".

מה למשל?

"יותר עבודת צוות ולא לעבוד כסוליסט. אני חושב שהוא לקח חלק מהקרבות שניהל מול פוליטיקאים ברמה האישית מדי. אני מתכוון לעשות את הדברים אחרת, בדרך שלי".

כמה מילים על המועמד היריב, שמואל דונרשטיין?

"הוא תעשיין ראוי, אפס בניסיון ציבורי ולא מתאים להיות נשיא". 

בשבוע הבא: ראיון עם שמואל דונרשטיין המתמודד מול רון תומר