נתניהו והחרדים: אחוות הנרדפים

היה זה לפני מספר חודשים, עת הזדמנתי לאירוע חרדי בו השתתף ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. עניין אותי לבדוק מה קורה כשהוא נכנס אל תוך ההמון. ראש ממשלה לשעבר אומנם, אבל אסיר מורשע מאידך.

החום והאהבה בה הוא התקבל בקהל הכה אותי בתדהמה. הם עטפו אותו באהדה, כאילו עדיין הוא זה שמתגורר בבית שברחוב בלפור.

כשיצא, ניגשתי אל אחד מהחשובים שבקהל - ושאלתי: קבלת-פנים אוהדת זו, על מה ולמה? הוא הסביר: "כולם פה זוכרים לו את התקופות בהן סייע לציבור החרדי, ובפרט בתקופה בה כיהן כראש עיריית ירושלים".

הציבור החרדי הוא מיעוט במדינת ישראל, מאז הקמתה. רק בשיחות של פרשנים באולפנים, ובניתוחים המפולפלים על "יום יבוא" - הוא הופך לרוב. ככזה, הוא חש נרדף, חש שזכויותיו לא ממוקסמות, ומנסה לאתר לעצמו בכל תקופה את מי שמוכנים להעניק לו תקופה של חסד. כזה היה אולמרט בשעותיו היפות.

רגע אחרי שהסתיימו תרועות כתב האישום נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, תהיתי מה תהיה התגובה ברחוב החרדי ואיך יגיבו הפוליטיקאים.

מפרשת אולמרט למדתי שהיחס יהיה סלחני עד אוהד. ואכן, התגובות שהחלו לזרום, כמו גם השטח שהגיב ובכל העוצמות, לימדו שמיעוט תמיד חושב כמו מיעוט.

נתניהו ייזכר בציבור החרדי כמי שכיבד את אורחות חייו, גם אם לגמרי לא יישר איתן קו.

איש אינו סבור שנתניהו חרדי, ונגיעותיו למסורת נובעות מחלקים במשפחתו שחשים קשר. ועדיין, הכבוד אותו הוא רוחש לפוליטיקאים החרדים, למרות המורכבות הרבה שהם מביאים איתם לשדה הפוליטי, גורמת להערכה עצומה כלפיו בציבור עצמו.

קשה לזייף יחס, ואל מול הדעות השונות אותן מציגים נציגי הציבור החרדי (פחות מ-20 נציגים, עם כ-100 דעות שונות) - הוא מגלה סבלנות וסובלנות. זה לא מובן מאליו.

תחושת הנרדפות של המיעוט היא כנראה מה שהפכה את בנימין נתניהו לאחד מהאנשים היותר נערצים בקרב הציבור החרדי, בהדגשה על הצעירים, בני הנוער, אבל לא רק.

צריך לראות אנשים חבושי כיפה שחורה עורכים לו 'מי שבירך' עם כל הכוונה שבלב, ולהבין שנתניהו הצליח לגעת עמוק בתוך הלבבות. הם אפילו לא תמיד מתעמקים בשאלה, האם היה או לא היה פה שוחד? אישום? מבחינתם, 'הוא זכאי', וכפי הנראה יישאר כזה גם אם בסופו של יום יכריע בית המשפט בשאלה. זה ממש לא משנה להם.

"היה או לא היה טוב לציבור שלנו?" - היה טוב. ובזה תם הסיפור.

ואל תזכירו להם תקופות אפלות בהן הוא פעל באופן שונה לגמרי. למשל בשנת 2003, עת היה שר אוצר וחתך בבשר החי כשקיצץ את הקצבאות. אפילו אל תטרחו להזכיר את ממשלת בנט-לפיד של 2013. לא צריך, הם פשוט לא רוצים לזכור.

אי שם ב-2015 נמתח הקו, וכל מה שמאחוריו נשכח, נסלח, ומאז ועד היום לא מפסיקים לשפוט אותו, ובאהבה גדולה.

מבחינתם, הוא התחרט, למד להכיר את הציבור החרדי, והוא לעולם לא יחזור להיות מה שהיה פעם. הוא טוב אליהם, ובזה די להם.

אל מול גלי האהדה הללו קצת קשה לפרשנים פוליטיים להתמודד. הם מנסים לשאול את עצמם, האם העובדה שהמשפט העברי לא נוהג במדינה הוא זה שגורם לציבור החרדי להחשיב פחות את מערכת המשפט ופסיקותיה. אז לא, זה לא הסיפור. הציבור החרדי אינו ציבור מפר חוק, לפחות ברובו הגדול. הוא פשוט לא מוכן לקבל מילה וחצי מילה בגנות המנהיג, שידע לרומם אותם ולשמור את זכויותיהם.

ואם תרצו להבין איך חש מיעוט וממה מורכבות רגשותיו, לכו לאחמד טיבי, נסו להבין מה סוד הקשר שלו עם מוישה גפני - כשמפריד ביניהם קיר של טון בטון ורק מילימטר אחד של חיבור. אחוות מיעוטים נרדפים. לפחות את המיעוט החרדי השכיל נתניהו לחבק, כעת הם מחזירים לו מלוא חופניים אהבה. 

הכותבת היא פרשנית פוליטית באתר "חרדים 10"