המאבק באלימות מגדרית: לא טרור יחידים

יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים היה מתסכל במיוחד השנה. יכולנו להיות במקום אחר. היינו צריכים להיות במקום אחר. לא ניתן לתרץ. אפשר למנוע את רצח האישה הבאה. אפשר להגן עליה ועל נשים במצבה. יש ניסיון, יש ידע, וסוף סוף נעשתה גם עבודת תיאום מקצועית בין משרדי הממשלה, המשטרה, ארגוני החברה האזרחית, כדי לשנות את פני המציאות ולהפוך את המרחב הציבורי לבטוח יותר עבור נשים.

אז מה קורה? למה התוכנית הלאומית למניעת אלימות לא מיושמת? למה התקציבים שהובטחו לא עברו? ואיפה הכסף? התשובה פשוטה - לאף אחד ממקבלי ההחלטות לא באמת אכפת והסוגיה הפכה לשק של חבטות. 'לא באמת אפשר למנוע רצח' יגידו המקטרגים, 'הטרור הפמיניסטי מאשים את כל הגברים', 'איך בכלל תגיעי לגברים'? ו'יש גם גברים מוכים'. 'הקמפיין המתוזמר הזה נועד למוטט את ערכי המשפחה'. את הכול שמעתי במהלך שנים ארוכות של פעילות ציבורית בנושא.

שלוש נשים נרצחו בחודש שעבר. קצינה מוערכת, סבתא אהובה, עובדת סוציאלית מסורה. אף לא אחת מהן מתאימה לסטראוטיפ של אישה מוכה.

לפני שש שנים, כשעמדתי בראש הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, זיהיתי מיד שהמשטרה, הפרקליטות והרשויות השונות אינן פועלות בתיאום. מעט מדי שיתופי-פעולה ואין ראייה כלל מערכתית. כצעד ראשון בתהליך פעלתי להקמת תת-וועדה בין משרדית של מנכ"לי המשרד לביטחון פנים, הרווחה והבריאות לקידום שיתוף למיגור האלימות במשפחה. בדיונים בלטו בהשתתפות נציגות ונציגי הארגונים החברתיים הפועלים ללא לאות בשטח ומשרד הבריאות, אנשי מקצוע ומומחים, מנכ"לית משרד המשפטים ואנשי המשטרה. כל אחד בתורו פירט את המלצותיו ומנה בפני הוועדה את הדגשים החסרים.

מנכ"לי המשרדים שבלטו במסירותם וחברי הוועדה המשיכו את עבודתה המקצועית, הציגו את מסקנותיה, מיפו את כלל נקודות החולשה במשרדים ובגופים העוסקים בטיפול באלימות, והציגו תוכנית עבודה משותפת לכלל הגורמים. זאת, תוך איגוד משאבים והקצאת האמצעים הנדרשים. מדובר היה בצעד מהפכני שמימושו היה מביא בשורה חשובה לחברה, ולצמצום משמעותי של מקרי האלימות והרצח. אלא שעד היום התוכנית לא יושמה ברובה בשל מחלוקת על אופן המימון בין משרד האוצר, לבין משרדי הרווחה וביטחון הפנים. הם מתווכחים, הממשלה לא מתפקדת, מערכת בחירות רודפת מערכת והאלימות גואה.

התוכנית הזו כוללת בין היתר מנגנון לאומי לתיאום בין משרדי; כיום, גם אם קיים מידע במשרד הבריאות, שמעיד על כך שאישה עברה התעללות על ידי בן זוגה, המידע לא מועבר למשרד הרווחה בשל החיסיון הרפואי. לא מועברים גם דיווחים של נשים שהתלוננו על אלימות במשטרה, אלא אם הסכימו לכך.

אלימות כלפי נשים איננה "טרור של יחידים", מנותקת מכל הקשר חברתי. היא נשענת על דפוסים מושרשים היטב. הנשים הללו אינן סתם סטטיסטיקה. כל אחת היא עולם ומלואו - הן אמהות ואחיות וילדות, הן בנות ודודות, הן מורה, שדרית רדיו, השכנה שבדלת ממול עם חלומות ותקוות שנגדעו באחת, והן הותירו אחריהן חלל עצום וכואב. אנחנו לא היינו שם כדי לסייע. כדי לעזור, כדי למנוע את הרצח הבא.

ההמלצות החשובות שנכתבו בדם לא יושמו. הכסף נעלם והאלימות גואה, נשים נרצחות ואין ממשלה. רצח נשים אינו לא גזירת גורל אלא אדישות ממארת. רק כשהחקיקה והאכיפה יהיו מחמירות יותר, רק כשהאווירה הציבורית והתקשורתית יפעלו לקדם מודעות לכך שאלימות כלפי נשים היא בלתי נסבלת ואין עליה כפרה - גם תוקף פוטנציאלי עשוי לחשוב פעמיים לפני שיתקוף. 

הכותבת היא חברת כנסת לשעבר ויו"רית הוועדה למעמד האישה ולשוויון מגדרי. יו"ר מרכז הרצל