הדרך לצמיחה כלכלית עוברת בפחות הגנות על התוצרת המקומית

נהוג להתייחס אל ישראל ככלכלה שצומחת מהר ביחס למדינות מפותחות, אלא שמדובר בנתון נכון חלקית. התוצר המקומי אמנם צומח מהר ביחס למדינות מפותחות, בשנת 2018 למשל צמח התוצר המקומי כולו ב־3.2%, זאת לאחר שבין 2009-2017 צמח התוצר לנפש בישראל בקצב של 41% לעומת ממוצע צמיחת התוצר במדינות ה־OECD שעמד על 30% בלבד. אלא שגם האוכלוסייה בישראל גדלה בקצב מהיר ביחס למדינות אחרות. התוצאה, צמיחת התוצר לנפש נמוכה מקצב הצמיחה מדינות אחרות, כך למשל ב-2018 עמד קצב צמיחת התוצר לנפש על 1.2% בלבד.

מה גרם לקצב צמיחה גבוה בישראל? מספר אלמנטים. שיעור ההשתתפות בכוח העבודה הוא אחוז האנשים המעוניינים לעבוד בישראל. מאז 2003, עת קוצצו הקצבאות בישראל, עולה שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בהתמדה. בשנת 2003, עמד שיעור ההשתתפות בקרב גילאי 15 ומעלה על כ-60% ואילו בשנת 2018 כבר עמד שיעור ההשתתפות על כ-64%. בטווח הגילאים הרלוונטי יותר, 25 ומעלה, ישראל כבר חצתה את רף 80 האחוזים. אולם בקרב שתי אוכלוסיות חלה האטה בשנים האחרונות.

שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בקרב גברים חרדים "תקוע" כבר שלוש שנים על 51.1% ובקרב נשים ערביות על 24.6% בלבד. אם לא יהיה שינוי דרמטי, אין סיבה לחשוב שבעתיד הקרוב שתי אוכלוסיות אלו יגבירו את הצטרפותן לשוק העבודה. ייתכן מאוד, שבהיבט ההשתתפות בכח העבודה, שהיה אחד המניעים לצמיחה המשמעותית של ישראל, ישראל הגיעה למיצוי אלא אם כן יקרה מהלך דרמטי.

בניגוד למה שנהוג לחשוב, שיעור אבטלה לא מודדים מתוך סך האוכלוסייה בישראל אלא מתוך שיעור ההשתתפות בכוח העבודה בלבד. האבטלה בישראל בשפל היסטורי כבר שנים, מידי שנה נשברים שיאים לטובה בהיבט הזה. אם ב־2003 התקרבה ישראל לשנים עשר אחוזי אבטלה, הרי שכיום ישראל כבר מציבה סטנדרט של 3.7% בלבד, קרוב מאוד לאבטלה המבנית בישראל. אם כן, גם בהיבט הזה קשה מאוד לצפות שיפור נוסף אשר יתרום בתורו לעליית התוצר בישראל.

הדרך לרמת התוצר הגבוהה בישראל עברה גם דרך כמות שעות עבודה גבוהה. בישראל עובד ממוצע עבד 1,885 שעות בשנת 2017, הרבה מעל ממוצע מדינות ה-OECD שעמד על 1,759 שעות בלבד. קשה לראות את הישראלים מגדילים את שעות העבודה שלהם, מה גם שכל עליה במספר שעות העבודה באה בהכרח על חשבון פעילות פנאי ופוגעת באיכות החיים.

נשארנו אם כן, עם הרכיב הרביעי, זה שתמיד היווה את הבעיה המרכזית של ישראל אבל זה שעד היום הוסתר כיוון שהשיפור במדדים האחרים פיצה עליו - פריון העבודה. פריון העבודה מודד כמה מפיק עובד ביחידת זמן עבודה מסויימת, תהא זו שעת עבודה, יום עבודה או שנת עבודה. בישראל פריון עבודה נמוך ביחס למדינות ה-OECD ב-13% נכון לשנת 2017. הבעיה החמורה אינה רק הפריון הנמוך, אלא קצב צמיחת פריון העבודה. בין השנים 2000-2018 צמח הפריון לשעת עבודה בישראל ב 3.3% בלבד, בעוד ממוצע המדינות המפותחות הוא צמח ביותר מפי שניים - 7.35%.
שלושה רכיבים מרכזיים משפיעים על פריון העבודה: השקעה בתשתיות, השכלה והון אנושי והשקעה בטכנולוגיה.

השקעה בתשתיות חונה בעיקר לפתחה של המדינה שאכן משקיעה תקציבים גדולים בפיתוח תשתיות. בכל הקשור לטכנולוגיה ואיכות כוח האדם, מחקר של מרכז טאוב מראה שענפים החשופים ליבוא נוטים להגיע לרמת פריון גבוהה יותר. הסיבה לכך היא הצורך להתחרות במשק העולמי שדוחפת את היזמים והחברות להשקיע בהון ולהעסיק הון אנושי איכותי, אלו יחד דוחפים את רמת הפריון כלפי מעלה.

בניגוד למדיניות הנוכחית של ישראל, העסוקה בהגנה על תוצרת מקומית ומניעת יבוא, המפתח לצמיחה ולשגשוג כלכלי ישראל טמון דווקא ביבוא חופשי. 

הכותב הוא מנכ"ל ומייסד "האינטרס שלנו - הלובי שלך בכנסת"