דעה: העליון מטלטל את דיני החוזים בישראל: ביטל את "הלכת אפרופים"

השבוע החליטו המילים בעולם המשפט להתמרד. אחרי שנים שהכרנו אותן כשבריריות, צייתניות וגמישות, ככאלה שאפשר להתאימן לכל טעם, לצבוע לפי כל דרישה, להרחיבן או לקצרן - הכריזו השבוע המילים על עצמאותן. לא עזרו הלחצים, הכעס והתסכול - הן נותרו בשלהן, מתעקשות להחזיק במשמעותן המקורית בלי לעקמה לטובת איש.

זה התחיל עם מילותיו של סעיף 18 לחוק יסוד הממשלה. הן התעקשו לקבוע כי רק במקרה שבו "פסק הדין נעשה סופי" תיפסק כהונתו של ראש הממשלה המורשע בעבירה שיש עימה קלון. לא משנה מאיזו זווית בדקת אותן, המילים האלה היו בלתי ניתנות לתמרון. גם למתנגדיו של רה"מ בנימין נתניהו הספיקה קריאה אחת מהירה שלהן כדי להבין שאין אפשרות משפטית למנוע ממנו לכהן כראש ממשלה.

ובכל זאת, בעולם המשפטי שאליו התרגלנו, משפטנים רבים ציפו השבוע להודעה אחרת מטעם היועמ"ש אביחי מנדלבליט. הם ציפו שיודיע על סילוקו לאלתר של נתניהו. הם קיוו שיתעלם מלשון החוק המפורשת. זה היה עבורם מאכזב מאוד לגלות שלא רק המילים היו עקשניות השבוע. גם מנדלבליט היה עקשן. הוא התעקש להיצמד ללשון החוק הברורה וקבע כי אין באפשרותו למנוע מנתניהו לכהן.

עמדה לא קבילה

זה לא עבר בשקט. במאמר שפורסם בעיתון "הארץ", תקף פרופ' מרדכי קרמניצר את מנדלבליט על ההחלטה הזו. בהודעתו הסביר היועץ כי הוא נשען בהחלטתו על "לשון החוק ותכליתו" שאינן מונעות מנתניהו להמשיך לכהן. אלא שהנימוק האלמנטרי הזה מצד מנדלבליט, שלפיו לשונו הברורה של החוק עומדת לצד נתניהו, יצר עבור קרמניצר את מה שבחר להגדיר כעמדת יועץ "לא קבילה". וקרמניצר לא היה היחיד שחשב כך.

ד"ר עדו באום, סגן דיקן בית הספר למשפטים במכללה למנהל, הגדיר את החלטת היועץ - לאפשר את המשך כהונת נתניהו - כמתן "מנדט לאנרכיה". מודע ללשון החוק הברורה, המאפשרת לנתניהו להמשיך לכהן גם תחת כתב אישום, הסביר באום כי "יש גבול שבו החוק היבש אינו עומד במבחן השכל הישר". בעולמו של באום, לא מילות החוק הן שקובעות את גבולות הפרשנות הלגיטימיים. אדרבא, הפרשנות היא שמציבה את גבול הלגיטימיות ללשון החוק. עד לכאן מגיע החוק. ומנקודה זו ואילך מדובר בלא יותר מאשר "החוק היבש", ממנו ודאי ניתן להתעלם.

אחרי שנים שבהן התרגלו המשפטנים לכך שתפיסתם המוסרית היא שמכתיבה את התוצאה המשפטית, נראה שקשה להם לקבל את העובדה שהנושא הוכרע על-פי חוק. קשה להם לקבל מקרה שבו ההכרעה המשפטית מתחילה בלשון החוק, וגם מסתיימת בה.

פרופסור סוזי נבות, מומחית למשפט חוקתי, התראיינה השבוע והסבירה כי "בחוקים חוקתיים, המילה היא רק ההתחלה של הדרך". את המשך הדרך ציפו רבים שמנדלבליט יצעד בעצמו. שיאמר, כי אמנם חוק היסוד אינו מקנה לו סמכות להודיע על סיום כהונת נתניהו, אך כך ראוי לעשות. לעת עתה מנדלבליט עומד באתגר.

עולם החוזים מתרסק

אבל הזירה החוקתית לא הייתה הבמה המרכזית שבה חזרו המילים לדרוש את עצמאותן. זה קרה השבוע קודם כול בתחום החוזים. זאת, בפסק דין שנתן שופט העליון אלכס שטיין, ועומד לחולל מהפכה בעולם הכלכלה. כדי להבין את הפסיקה של שטיין, צריך לחזור לאחור חצי יובל שנים. אל שופטי העליון אהרון ברק ושלמה לוין, שהכריזו על כך ש"המילים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הכתוב".

זה קרה בשנת 1995, במסגרת "פסק דין אפרופים" שריסק את עולם החוזים. אם המילים המופיעות בחוזה אינן מייצגות את כוונת הצדדים, המשיכו השופטים וקבעו באופן טבעי כי "במקרה המתאים מותר וגם ראוי לתת לכתב פירוש ליברלי, אפילו הוא עומד, לכאורה, בניגוד למילים המפורשות".

מאותו רגע שינה המשפט החוזי את פניו. בפסק דין אפרופים שם עצמו בית המשפט מעל הסכמת הצדדים כמו שהיא באה לידי ביטוי במילים שבהן השתמשו בחוזה ביניהם. הוא הפסיק לראות את עצמו פרשן של החוזה כפי שנחתם בפועל, והפך את עצמו למעצבו של החוזה שראוי היה שייחתם. הוא הודיע לצדדים מהו החוזה שחתמו ביניהם. ואפילו החוזה לא ידע שהוא כזה.

הנזק שנוצר לעולם העסקי מאז פורסמה "הלכת אפרופים" הוא אדיר. בסקר שנערך בתחילת העשור הודו 90% מעורכי הדין, כי המליצו ללקוחותיהם שלא להגיע לבית המשפט לצורך אכיפת חוזה. כי אין להם אפשרות להעריך מה תהיה התוצאה המשפטית, והנזק ללקוח, שהיה בטוח שזכויותיו מוגנות באמצעות חוזה, עלול להיות הרסני.

המילים ככלי מדויק

השבוע, בערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הודיע השופט שטיין על פטירתה של הלכת אפרופים, והיא בת 24 שנה בלבד. בלי הודעות לתקשורת, בלי מודעות אבל גדולות, ובלי חגיגות מיותרות. היה טוב וטוב שהיה - אבל זהו. הלכת אפרופים הגיעה אל קיצה. פסק הדין של שטיין, שאליו הצטרף גם השופט עפר גרוסקופף, חורג בהרבה ממערכת הנסיבות שלו - חוזה בין רכבת לחברה קבלנית.

פסק הדין הזה עומד להרעיש את עולם המשפט. הוא קובע שבכל חוזה עסקי מפורט יכבד בית המשפט את לשון החוזה, כפי שהוסכמה בין הצדדים. לשון החוזה, ורק לשונו, תשמש ככלי לקבוע באמצעותו את כוונות הצדדים. תפיסת העולם של השופט ותכליות חיצוניות אינן רלוונטית עוד.

תפיסת הצדק של השופט לגבי הראוי במקרים מעין אלה, לא משנה דבר. גם ניחושיו ביחס לכוונותיהם הנסתרות של הצדדים לא מעלים ולא מורידים. מה שנכתב על נייר החוזה יכובד, ומה שלא - לא. וכך שבו השבוע המילים וקיבלו את משמעותן. גם באולם בית המשפט של השופטים שטיין וגרוסקופף.

לשון החוזה חוזרת מעתה להיות הדרך שבה יוכרעו סכסוכים בין צדדים לחוזה. זה כל-כך אלמנטרי ובכל זאת - נחשב לחידוש ביחס למה שהיה נהוג בעולם שיצר ברק. בעולם של ברק המילים שבהן משתמשים הצדדים, ושבאמצעותן הם מביעים את רצונם בצורה מדויקת, מבלבלות את השופטים בבואם להכריע. בעולם של שטיין וגרוסקופף המילים שבהן השתמשו הצדדים חוזרות לשמש הכלי המדויק ביותר כדי לעשות צדק בין הצדדים.

הלכה חדשה

שטיין לא היה הראשון שביקש לשנות את ההלכה המזיקה שיצר בית המשפט של ברק. כשביקש השופט יורם דנציגר לסטות מהלכת אפרופים הטיח בו ברק כי הוא "יורה מהמותן". הוא גם הוסיף כי קביעתו של דנציגר שלפיה טקסט פשוט אינו זקוק לפרשנות, היא "דבר הבל". השופט אשר גרוניס ניסה אף הוא ליצור שינוי, אך לא ממש הצליח ליצור תנועה בבית המשפט. השותפים הפוטנציאליים שלו קלטו את המסר: לא מתעסקים בהלכת אפרופים כל עוד הנשיא המיתולוגי בסביבה.

הניסיון של ח"כ יריב לוין לתקן את חוק החוזים בשנת 2011 הוא כל מה שטראגי וכל מה שקומי בעולם המשפט שיצר כאן ברק. לוין הודיע כי בכוונתו לתקן את הנזק שיצרה הלכת אפרופים לעולם החוזים. הוא ביקש להחזיר את הוודאות לעולם העסקים המתנהל באמצעות חוזים. המהלך שלו הצליח לכאורה. הוא שינה את חוק החוזים והוסיף בו את הקביעה שלפיה "אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

לוין האמין כי בזה תם מסע ייסורינו. בנאום התודה שלו, בסמוך להצבעה במליאת הכנסת על התיקון שהציע, אמר לוין "ביטלנו סוף-סוף את הלכת אפרופים שגרמה נזק עצום לחיי המסחר ולוודאות המשפטית". אלא שלבית המשפט היו תוכניות אחרות. הוא לא התכוון לוותר על השליטה שהשיג בעולם החוזים.

שנה לאחר שינוי החוק קיבל שופט העליון אליעזר ריבלין את ההזדמנות. בפסק דינו קבע ריבלין כי לוין, המתנגד הגדול להלכת אפרופים, זה שביקש לבטלה, למעשה יישר קו עם ההלכה. ריבלין הכריז כי התיקון של לוין לחוק החוזים הוא - תחזיקו חזק - "אימוץ של השיטה הפרשנית שהונהגה בעניין אפרופים". וזו הייתה הדרך שבה גילה לוין את הסיבה שבגללה לא יצליח לחייב את השופטים להתייחס ברצינות ללשון החוזה.

כמו שבית המשפט הרשה לעצמו להתעלם מלשון החוזה, הוא הרשה לעצמו להתעלם מלשון החוק של לוין. בית המשפט עיוות את כוונת המחוקק, התעלם מלשון החוק וסלל את דרכו להמשיך ולהתייחס לחוזים בכל דרך שיבחר. מעתה גם הרשה לעצמו לספר שהמחוקק אישר לו לפעול כך. שטיין הפך השבוע את המגמה הזו, ויחד עם השופט גרוסקופף יצר הלכה חדשה.

יישרו קו?

זה היה שבוע מוצלח למילים, אבל אין ביטחון שהן יחזיקו מעמד. הלחץ על מנדלבליט ילך ויגבר. אם בהחלטה כל-כך אלמנטרית מצידו חטף כאלה קיתונות של ביקורת, אפשר לנחש מה צפוי לו בהמשך.

גם ביחס להלכה החדשה בעולם החוזים נותר לראות מה יעשה בה. האם חבריו של שטיין בבית המשפט העליון יואילו ליישר קו, או שגם את המילים הברורות המרכיבות את פסק הדין החדש ידעו לרתום לתוצאה הרצויה בעיניהם. נותר לנו לקוות שהשבוע הזה מבשר על מגמה חדשה. איחלתי למילים בהצלחה. 

הכותב שימש בארבע השנים האחרונות יועצה הבכיר של שרת המשפטים לשעבר איילת שקד ואחראי מטעמה על ענייני הכנסת והממשלה במשרדה. בנוסף, שימש מרכז ועדת השרים לחקיקה וכמרכז ועדת שקד-לוין להגברת המשילות בישראל. הוא תלמיד לתואר שלישי באוניברסיטה העברית

עו"ד שחר בן מאיר חולק על פרשנותו של ברינגר ביחס לפסק הדין שיצא השבוע, וטוען כי הלכת אפרופים לא בוטלה.