כך זינק שווי השוק של מנצ'סטר סיטי, בדרכו ממועדון אנגלי מקומי לתאגיד בינלאומי

לפני ארבעה חודשים פרסם המגזין "פורבס" את הערכת השווי השנתית של מועדוני הספורט בעולם. דאלאס קאובויז, ניו יורק יאנקיז, ריאל מדריד, ברצלונה וניו יורק ניקס זכו להערכת השווי הגבוהה ביותר. כל אחד מהם הוערך בארבעה מיליארד דולר ומעלה, כאשר קבוצת הפוטבול דאלאס קאובויז קיבלה את התואר "המועדון בעל השווי הגבוה בעולם הספורט" עם תג מחיר של 5 מיליארד דולר.

אם שמים לרגע בצד את הכותרות שהרשימה הזאת מייצרת, להערכות שווי בתחום הספורט יכולה להיות משמעות פרקטית אחת - לתת איזשהו כיוון למחיר הקבוצה במקרה של רכישה. יש רק בעיה אחת עם ההערכות הללו כשהן פוגשות את תעשיית הספורט - הקשר בינן לבין המציאות קלוש.

מועדוני ספורט לא מתנהלים לפי שום רציונל הגיוני. הם מפתיעים בכל פעם מחדש במחירים המנופחים שמשולמים על שחקנים, בשכר שקבוצות מציעות לשחקנים, וגם במחיר שגופים עסקיים משלמים כדי לרכוש נתח ממועדונים.

את הדוגמה האחרונה לקושי בקיום מנגנון אנליטי לשווי של קבוצות ספורט ראינו השבוע. קרן הפרייבט אקוויטי האמריקאית סילבר לייק (Silver Lake) רכשה 10% ממנצ'סטר סיטי ב-500 מיליון דולר, עסקה ששיקפה למועדון האנגלי שווי של 5 מיליארד דולר.

מדובר בעסקת השווי הגבוהה אי פעם למועדון ספורט, ורחוקה מאוד מההערכה שהעמיד "פורבס" למנצ'סטר סיטי בקיץ האחרון - 2.69 מיליארד דולר, שדירגה את המועדון במקום ה-25 בלבד מבין קבוצות הספורט בעולם מבחינת שווי שוק.

וזה לא קורה רק למגזינים או עיתונים שמנסים את כוחם בתחום. גם הבורסה לא משקפת את המציאות שתתרחש בעת מכירה של מועדון ספורט. מנצ'סטר יונייטד, שנמצאת בשפל היסטורי של 30 שנה מבחינה ספורטיבית, נסחרת בנאסד"ק לפי שווי של 3 מיליארד דולר. במקביל דחו לאחרונה הבעלים של המועדון הצעות רכישה מיורש העצר הסעודי, הנסיך מוחמד בן סלמאן, בסכום שלפי דיווחים כבר הגיעו ל-4 מיליארד דולר.

עסקי הספורט חסינים למשברים כלכליים

העובדה שמועדוני ספורט נרכשים הרבה מעבר לשווי "האמיתי" שלהם מראה עוד משהו: אמונה, די מוצדקת, שהתעשייה הזאת חסינה בפני כל משבר. הצמיחה שנתית של מועדוני הכדורגל הגדולים באירופה מתנהלת ללא שום קשר לצמיחה "האמיתית" ביבשת - בעשור האחרון הצמיחה הממוצעת של הקבוצות הגדולות באירופה, אלו המשייכות לטופ-20 מבחינת מחזור ההכנסות, הייתה דו-ספרתית. במהלך המשבר הפיננסי הגלובלי של 2008 קבוצות המשיכו להגדיל את ההכנסות, להשקיע ברכש, להעלות את רף השכר שהן משלמות, לבנות או להרחיב אצטדיונים.

והתשלומים הגבוהים עבור קבוצות קורים, כאמור, גם בגלל ששוק הספורט המקצועני לא מתנהל כמו עסק רגיל. הכל בו קורה מעבר למדדים של נורמליות. רואים את זה בעיקר בעסקאות לרכישת שחקנים בתקופת חלון ההעברות, שהסמן הקיצוני שבה הוא העסקה למכירת ניימאר לפאריז עבור 222 מיליון אירו.

אבל לא רק שם. למשל, גופי שידור שלא יודעים אם ישרדו מחר מתחייבים בארצות הברית לעשורים קדימה לרכישת זכויות שידור של קבוצות ספורט. תאגיד וורנר רכש ב-2012 את זכויות השידור של לוס אנג'לס לייקרס מה-NBA עד שנת 2032 תמורת 3 מיליארד דולר. קבוצת הבייסבול ניו יורק יאנקיז סגורה על הסכם שידורים עד שנת 2042. מי בכלל יודע מה תהיה טכנולוגיית השידור ואיך יצפו אז בכלל בספורט בטלוויזיה?

תהליך דומה גם בעסקאות חסות. הענף שממחיש יותר מכל עד כמה התחום הזה פרוע הוא הכדורגל. חברות מסחריות, שלפני 20 שנה היו מוכנות לשלם עד 10 מיליון דולר כדי לשים את שמן על חולצות המשחק של המועדונים הגדולים, משלמות היום 70-80 מיליון דולר לעונה. כבר ישנם דיווחים על עסקאות (מנצ'סטר יונייטד) של 90 מיליון דולר.

אז למה שבעלי הון לא יסכימו לשלם בתוך תעשייה פרועה כזאת כסף פרוע?

מה ייצא לשני הצדדים מהעסקה למכירת נתח ממנצ'סטר סיטי? מבחינת סילבר לייק, שמנהלת כ-48 מיליארד דולר נכון לשנת 2018 ומוכרת מהשקעות בחברות כמו סקייפ, Dell, סיגייט וגם אחזקות בבורסת הנאסד"ק בניו יורק - הרעיון הוא עסקת השבחה פשוטה. היא מאמינה שנכס גלובלי כמו מנצ'סטר סיטי ימשיך לצמוח, ובעוד כמה שנים היא תמכור הלאה את חלקה ברווח. 

עד כמה מאמינה סילבר לייק בתעשיית הספורט והכדורגל בפרט, אפשר להבין מהעובדה שהיא שילמה מחיר אסטרונומי על מועדון שנמצא תקופה ארוכה תחת חקירה של אופ"א בעקבות חשד להפרות חמורות של רגולציית ה"פייננשל פייר פליי". עונש, אם יהיה כזה, עלול להגיע עד כדי הרחקה מהשתתפות בליגת האלופות, ובמקרה הפחות גרוע רק יגרור אמברגו בשוק ההעברות השחקנים לתקופה מסוימת.

דרך לעקוף את כללי ה"פייר פליי"

מה יוצא מהמכירה למשפחת המלוכה מאבו-דאבי שמחזיקה במנצ'סטר סיטי, הרי הסברה הרווחת היא שכסף לא חסר להם. אז מאין הצורך בהכנסת שותפים?

לאורך זמן, הנשיאה בנטל של קבוצת כדורגל תחרותית היא לא פשוטה, ודאי בעידן שבו הרגולציה על השקעות בעלים בכדורגל היא בעייתית. כך יכולה סיטי להראות לאופ"א, הרגולטור, שהיא עושה פעולות הגיוניות מבחינה כלכלית כדי להשקיע במועדון.

לפני שלוש שנים נפרדו הבעלים מאבו-דאבי מנתח של 13% מהמועדון, שמכרו לקונסורציום הסיני צ'יינה מדיה קפיטל עבור 400 מיליון דולר. וכעת עוד 500 מיליון דולר. כלומר, במהלך של ארבע שנים החזירו הבעלים מאבו-דאבי 900 מיליון דולר, באמצעות מכירת 23% מהמועדון. אם מביאים בחשבון שהם רכשו את המועדון לפני 11 שנים ב-300 מיליון דולר, הרי שהם כבר שילשו את ההחזר על ההשקעה הראשונית. כל זה כשהם נשארים בעלי השליטה, ההחלטות בידיים שלהם בלבד וכו'.

לא מעט בעלים של מועדוני כדורגל מכניסים בשנים האחרונות שותפים כדי לשאת בנטל ולהזרים כסף שישמש לפרויקטים גדולים, כמו סיוע במימון אצטדיון או הבטחה שהמועדון ימשיך להיות תחרותי דרך רכישת שחקנים יקרים. באתלטיקו מדריד הכניסו בנובמבר 2017 את עידן עופר כשותף ב-15%, שלפי דיווחים הזרים למועדון כ-50 מיליון אירו. משפחת גלייזר הנפיקה 10% ממנצ'סטר יונייטד בבורסה, שהזרימו למועדון 233 מיליון דולר, ויתור על אחזקות שכאמור לא גרם לשום שינוי ברמת יחסי הניהול וקבלת ההחלטות במועדון.

אבל סיטי רוצה להשיג במכירת האחזקות עוד משהו. יו"ר מנצ'סטר סיטי, חאלדון אל-מובארק,  דיבר בראיון נדיר השבוע לרשת sky על המשך הכוונות של סיטי להתרחב בעולם. זה כבר לא רק המועדון שמשחק בפרמיירליג האנגלית. סיטי רואה את עצמה כמועדון גלובלי. היא לא רואה את עצמה רק כמועדון כדורגל, אלא כחברה גלובלית - ממש כמו נייקי, אמזון או תאגיד תרופות. יצירת שלוחות גלובליות דרך מנגנון של קבוצות כדורגל, יסייע ביצירת קשרים ליצירת שלוחות למנגנונים חשובים יותר בעולם האמיתי, בקשרי חוץ או קשרי מסחר, שישרתו את אבו-דאבי הרבה מעבר למגרש הכדורגל.

סיטי מחזיקה כיום 24 קבוצות נוער, ובוגרים גברים ונשים בשלוש חטיבות בעולם - במנצ'סטר, בניו יורק ובמלבורן. ההשקעה הגדולה הבאה צפויה להתרחש בניו יורק, שם מנסה המועדון לסגור סופית עסקה למציאת שטח לבניית אצטדיון כדורגל שישמש את ניו יורק סיטי, שכרגע משחקת באופן זמני ב"יאנקי סטדיום", אצטדיון הבית של קבוצת הבייסבול ניו יורק יאנקיז. להשקעה בתשתיות יש ערך משמעותי - את הכסף שמשקיעים בעלים בתשתיות מותר להזרים ללא הגבלה, והוא אינו מוגדר כאסור על פי תקנות אופ"א.

בשנים האחרונות רכשה סיטי גם נתחים מקבוצת הכדורגל היפנית יוקוהאמה מרינוס; באפריל 2017 היא השקיעה ברכישת קבוצת הכדורגל אתלטיקו טורקו מאורוגוואי, וארבעה חודשים אחר כך רכשה 44.3% מקבוצת הכדורגל הספרדית ג'ירונה. בפברואר השנה רכשה נתח מקבוצת הכדורגל הסינית סיצ'ואן ג'יוניו, מתוך כוונה ברורה להתפתח לשוק הסיני ולהגיע גם להודו.

מי היה מאמין ב-2008 שמועדון בינוני מהעיר מנצ'סטר ייגע כמעט בכל פינה בעולם? ושתוך עשור אחד בלבד דווקא הוא יהיה מועדון הספורט שנמכר לפי עסקת השווי הגבוהה בעולם?