דעה: הימין חייב לעמוד בפרץ הפיתוי הפופוליסטי

הפרשן הפוליטי האמריקאי צ'ארלס קראוטהמר, כתב בעבר ש"עם שלם, גם האנשים הנבונים ביותר שבו, עלול לאבד את צלילות דעתו בבת אחת". לדברי האינטלקטואל המוערך, התקפי חרדה כלל-ארציים המתוגברים על-ידי מחוקקים אופורטוניסטים ועיתונות המאמינה כמעט לכל דבר, הם תופעה שכיחה יותר ממה שרובנו חושבים עליה.  עצתו של קראוטהמר לעומדים בפרץ פשוטה, אך חיונית: "כשבמדינה תוהו ובוהו או בהלה, שימרו על דעה צלולה". שכן דעה צלולה יכולה להבחין בין אופנות מחשבתיות לבין חוכמה מבוססת, ובין בעיה קונקרטית לסיבה לחרדה המונית.

הפופוליזם הימני השוטף את ישראל, שמתודלק על-ידי ראש הממשלה בנימין נתניהו וסביבתו, זורע בהלה ומלבה חרדה המונית. זעקות השבר נגד "ההפיכה השלטונית", "קץ הדמוקרטיה" וקונספירציית הדיפ-סטייט, הן  דוגמה למקרה שבו אנשים המירו - מסיבות שונות - את קור רוחם ושיפוטם המיושב בהיסטריה מוקצנת שאיבדה רסן. אין זה אומר שהבעיות שמנסה לפתור ה"פטיש הפופוליסטי" אינן אמיתיות. אדרבה, הפרקליטות  נהנית מכוח רב מדי, וכפופה לאמצעי פיקוח ובקרה דלים. באופן דומה, על אף שהזעקות נגד האקטיביזם השיפוטי בישראל הן מוגזמות, נכון לפעול לכינון איזון מוצלח יותר בין הרשות השופטת למחוקקת ולמבצעת.

אך המענה לבעיה אמיתית הוא פתרון אמיתי, להבדיל מהשתלהבות המונית. ופתרון אמיתי הוא תוצר של מהלכים שכלתניים ועם קונצנזוס, המלווים בפשרות ומתבצעים בהדרגתיות זהירה, ובאווירה ציבורית שאיננה רעילה.

הפופוליזם מפתה. סוד קסמו מצוי בפשטותו, ובפשטנותו. תפיסת העולם הפופוליסטית היא מניכאית (המאבק המתמיד בין הטוב לרע) ובמרכזה מאבק בלתי מתפשר בין חומסי שלטון לנגזלי השלטון. חומסת השלטון היא האליטה הלא-נבחרת, בין שאלו שופטי ישראל ובין שזו "הפקידות" לצורותיה השונות. היא לפתה את השלטון בצורה מתוחכמת, עקבית ונטולת עקבות מנגזלי השלטון, "המוני העם", "הציבור", "הימין". הליכוד הרכיב ממשלות בעשור האחרון, אך זו אשליה אופטית. שכן בעל-הבית האמיתי אינו שוכן במעון בבלפור, כי אם בבית המשפט העליון, במשרד היועץ המשפטי לממשלה, או בבניין הפרקליטות. המזור למצב הביש הזה נובע מעצמו: כל שיש לעשות זה להשיב את השלטון לנבחרי הציבור בשם "המשילות" והדמוקרטיה. ובא לציון גואל.

דא עקא שזוהי הפשטנות עצמה שעומדת לפופוליזם לרועץ, ופוסלת אותו מלהיות תפיסת עולם שניתן להנהיג בעזרתה מדינה. הפופוליזם הופך בעיות קונקרטיות לחרדות המוניות, חוטא למורכבות ההוויה הפוליטית, ומתרץ את אוזלת היד של נבחרי הציבור עצמם על-ידי מציאתו של שעיר לעזאזל מזדמן. אחרי הכול, זה דבר מביך כשנבחר ציבור המתגאה בהישגים פרלמנטריים בבוקר, ובוכה על אוזלת ידו למול "שלטון הפקידים" בערב. חמור מכך, הפופוליזם מציג בפני האזרח הנבוך ברירת שווא: במקרה שלנו ברירת השווא בין אליטה שאינה נבחרת לבין דמוקרטיה מיטיבה.

אולם לא זו הברירה שניצבת בפני הציבור הישראלי. הבחירה האמיתית שעומדת בפנינו היא לא בין דמוקרטיה לאליטיזם לא-דמוקרטי, אלא בין שלטון רוב נטול מעצורים, המעלה על נס את הרצון העממי והמשילות (החזון הפופוליסטי), לבין דמוקרטיה מוגבלת וליברלית התוחמת בשלשלות את כוחו של רוב מזדמן מלעשות ככל העולה על רוחו (החזון השמרני). ונזכיר, כי כשלעצמה ובמעורטל מנסיבות, משילות מוגברת איננה ברכה, וכי העצמתה של הרשות המבצעת במציאות נטולת חוקה, מגילת זכויות ובית מחוקקים עליון, היא סיבה לדאגה, הן לימנים והן לשמאלנים. אין שום דבר רומנטי בדמוקרטיה טהורה.

בישראל - יש לרסן הן את כוחה של הפקידות; הן את כוחה של הפרקליטות; והן את האקטיביזם של בית המשפט. ובראש ובראשונה יש לרסן את הממשלה ואת הכנסת בשמה של החירות האישית. נכון, כי שמרנים ישראלים אינם צריכים להקל ראש בבעיות האמיתיות שהפופוליזם הוא תגובה מופרעת ומוגזמת להן. עליהם להיות נחושים ונחרצים בטיפול בבעיות. אך עליהם לדחות כל דיבור מופקר על "הפיכה שלטונית" וכל שיח רדוד על "קץ הדמוקרטיה".

הדמוקרטיה הישראלית חיה ובועטת והיא מכילה בתוכה את המזור לבעיותיה שלה. ביחד עם בעלי ברית פוטנציאליים מהמרכז ומהשמאל כאחד, עליהם לחתור למיסודה של דמוקרטיה מוגבלת, שתאפשר לישראל לפרוח ולשגשג. 

הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית, באוני' העברית. ייסד את תוכנית "אקסודוס" למחשבה מדינית שמרנית