דעה: האם יש תקדים משפטי להעברת רה"מ מכהונתו?

הסוגיות הבוערות בשיח הציבורי-משפטי נוגעות להשלכות המשפטיות של הגשת כתב האישום נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ולשאלה על המשך כהונתו בתפקיד, ויכולתו להרכיב ממשלה. היועמ"ש קבע, שבעת הזו אין לקבוע כי נבצר מרה"מ למלא את תפקידו, ונראה שהשאלות בעניין יתגלגלו לבג"ץ. סוגיות אלה מעולם לא התעוררו בעבר, אך התקדימים המשפטיים בנוגע להדחת ראשי ערים שנבחרו ישירות, והואשמו בשחיתות, מלמדים, לפחות מבחינה משפטית, שיש בסיס מסוים לטענה שרה"מ שהוגש נגדו כתב אישום חמור, בעבירות שיש להן זיקה לתפקידו, לא יכול להמשיך בכהונתו, ולא ניתן להטיל עליו את הרכבת הממשלה בעתיד.

להבנת התשתית המשפטית, יש להבחין בין שתי סוגיות: הראשונה נוגעת לשאלה אם ניתן להעביר מכהונה רה"מ שהוגש נגדו כתב אישום; השנייה עוסקת בשאלה אם ניתן להטיל את הרכבת הממשלה על חבר-כנסת שהוגש נגדו כתב אישום.

ביחס לסוגיה הראשונה, יש הסדר משפטי ברור לכאורה ב"חוק יסוד: הממשלה", שלפיו תיפסק כהונת רה"מ ביום שבו פסק הדין המרשיע אותו בעבירה שיש עימה קלון, נעשה סופי. אולם התקדימים המשפטיים מלמדים שהסוגיה אינה כה ברורה. מקרה בפסיקה, שממנו ניתן להקיש הוא פסק הדין בבג"ץ מ-2013, בנוגע להדחת ראשי הערים שהוגש נגדם כתב אישום. על-פי ההסדר החוקי, שהיה תקף באותה עת, ראש רשות מקומית שהורשע בעבירה שיש עימה קלון, כהונתו תפקע בפסק דין סופי, בדומה להסדר הקיים ביחס לרה"מ.

אולם ההסדר החוקי הפרטני לא העניק "חסינות" לראשי הערים מהדחה על-ידי בג"ץ. נקבע, כי מועצת העיר חייבת להדיח ראש רשות שהוגש נגדו כתב אישום חמור. מה היה המבנה המשפטי לפסיקה תקדימית זו? בית המשפט קבע, שמועצת העיר, שלה יש הסמכות להדיח את ראש הרשות, הפעילה שיקול דעת בלתי סביר כאשר נמענה מההדחה. נפסק, שעל מועצת העיר לתת משקל דומיננטי לשיקולים של טוהר המידות, שלטון החוק ואמון הציבור על פני שיקולים פוליטיים צרים של נאמנות קואליציוניות לראש העיר.

החלת "הלכת בג"ץ ראשי הערים" על המקרה של רה"מ, היא אתגר משפטי מורכב: סבירות שיקול הדעת המינהלי של איזה גורם תיבחן על-ידי בג"ץ? אפשרות ראשונה, בדומה ל"בג"ץ ראשי הערים", היא בחינת סבירות שיקול הדעת של הכנסת, שלא פעלה להצביע אי-אמון בממשלה; אפשרות שנייה - הרלוונטית יותר לענייננו - היא בחינת סבירות שיקול הדעת של רה"מ עצמו, בכובעו כ"רשות מינהלית" (ולא בכובעו כאדם פרטי), ולחייב אותו בצו להתפטר בשל חוסר סבירות החלטתו, שלא לעשות כן.

אף שזה נשמע מופרך - יש לכך תקדים מסוים. באחת הפרשות ציין נשיא העליון אהרן ברק, כי על בעל תפקיד ציבורי שהורשע בדין, חובה לשקול אם להמשיך בתפקידו. הדברים מקבלים משנה תוקף במציאות של ממשלת מעבר, שבה אין רלוונטיות לשיקולים של יציבות שלטונית ואמון הכנסת.

הסוגיה השנייה - מתן מנדט להרכבת ממשלה לח"כ שהוגש נגדו כתב אישום - אינה קשורה להסדר הפרטני בחוק היסוד ביחס להעברת רה"מ מחמת עבירה. בסוגיה זו, הבחינה נוגעת לסבירות שיקול הדעת של חברי-הכנסת שממליצים על הח"כ, ולסבירות שיקול הדעת של נשיא המדינה, שבכוונתו להטיל את מלאכת הרכבת הממשלה על ח"כ שהוגש נגדו כתב אישום. בבחינת סבירות זו, בית המשפט יבחן מגוון שיקולים כגון חזקת החפות של הח"כ; חומרת העבירות המיוחסות לח"כ; טוהר המידות הציבורי; התמשכות והיקף העבירות שבכתב האישום; מספר האישומים; הזיקה בין העבירות שבהן הואשם חבר-הכנסת לסמכויותיו ומעמדו כאיש ציבור ועוד.

קשה לקבוע בוודאות מה יפסוק בג"ץ. החלטה שיפוטית להעברת רה"מ מכהונה, תהיה חסרת תקדים בעלת השלכות פוליטיות, ציבוריות, ומשפטיות. רמז לבאות נמצא אולי בעמדת הנשיאה אסתר חיות ב"בג"ץ ראשי הערים", שסברה כי יש להציב נורמה מחמירה יותר מההסדר החוקי, ולפיה ראוי לתקן את הדין ולמנוע מאיש ציבור שיש נגדו כתב אישום בעבירות שיש להן זיקה לתפקידו, את האפשרות להגיש מועמדות לתפקיד ציבורי. 

הכותב הוא דוקטור למשפטים ומוסמך מאוניברסיטת הרווארד, מומחה למשפט חוקתי ומינהלי, ומרצה מהחוץ במרכז הבינתחומי הרצליה; בשבע השנים האחרונות שימש כראש מטה משרד מבקר המדינה