הצעה של מנהל רשות החברות מצמצמת את השיתוק שפוגע באזרח

הפצצת הכור בעיראק, מו"מ להסכם שלום עם הפלסטינים, מבצע עופרת יצוקה - כל אלה מהלכים שעשו ממשלות מעבר. בחלק מהמקרים השיקול הפוליטי גרם לממשלה לעכב את ביצוע המהלך הדרמטי עד ערב הבחירות ממש. הכול טוב. ממשלות מעבר רשאיות לבצע מהלכים "שיש בהם צורך חיוני" גם אם הם יכולים להטות את תוצאות הבחירות. אבל מהלכים שגרתיים, כאלה שאינם קשורים לאינטרס מפלגתי או אלקטורלי כלשהו, אפילו כאלה שיש בהם צורך חיוני לאזרח הקטן כמו כינוס ועדת סל התרופות - את אלה בתי המשפט אוסרים לעשות. עכשיו מציע מנהל רשות החברות הממשלתיות יעקב קוינט לשנות את הכלל הזה, הצעה שנשמעת סבירה ומתבקשת ככל שממשלות המעבר הופכות בחיינו לנורמה, וממשלה קבועה ומתפקדת - לחריג.

החשש "לסנדל" את הממשלות הבאות

דוגמה קטנה שעליה כתבנו השבוע: קרן העושר של אזרחי ישראל, שאמורה לנהל את המיליארדים שיזרמו ממיסוי הגז, איננה יכולה להתחיל לפעול, כי לא ניתן למנות חברים למועצה המנהלת שלה. למה בעצם? המחוקק בחוכמתו אסר על שרי הממשלה להתערב בהליכי המינוי של בעלי משרה לקרן העושר כדי למנוע, חלילה, פוליטיזציה. הליך האיתור והמינוי נעשה כולו בידי הדרג המקצועי שאיננו עומד לבחירה בבחירות. אבל מה, אחד מחברי ועדת האיתור הוא המשנה לנגיד בנק ישראל. המשנה הקודמת, נדין בודו-טרכטנברג, סיימה את תפקידה בינואר ולא ניתן למנות לה מחליף עד לכינון ממשלה חדשה. אין ממשלה. אין משנה לנגיד, אין ועדת איתור, אין קרן עושר. אין היגיון.

"שרי ממשלה יוצאת הפועלת ערב בחירות מחויבים באיפוק בהפעלת סמכויותיהם לגבי כל אותם עניינים אשר אין כורח ודחיפות לפעול בהם בתקופה זו", כתב היועץ המשפטי לממשלה עו"ד אביחי מנדלבליט ב-27 בדצמבר 2018, יומיים לאחר שהכנסת ה-20 סיימה לחוקק את החוק להקדמת הבחירות. אפשר לשער שמנדלבליט לא פינטז ש"תקופה זו" תימשך שנה לפחות - ועוד היד נטויה.

אבל אפילו היה יודע מראש - מה כבר היה יכול היועץ המשפטי לממשלה לעשות? פרופ' רבקה ווייל מבית הספר למשפטים של המרכז הבינתחומי ניתחה במאמר שפורסם ב-2011 פסקי דין על החלטות של ממשלות מעבר. המסקנות שלה היו שבתי המשפט נוטים להחמיר ולאסור על השרים בממשלות המעבר לקבל החלטות בשני תחומים עיקריים: מינויים ומה שמכונה "חלוקת טובין". בדרך הזו נפסל למשל מינוי מנהל לטלוויזיה בערבית (אף שנעשה במכרז), נפסל מינוי למועצת הרבנות הראשית ונאסר לכנס את ועדת סל התרופות. למה? בגלל החשש לקבוע עובדות בשטח "שיסנדלו" את הממשלות הבאות. ומה לגבי חתימת הסכם שלום עם הרשות הפלסטינית, כפי שניסתה לעשות ממשלת המעבר של ברק ב-2000? האם הסכם שלום איננו מסנדל ממשלה נבחרת? במקרה הזה סברו שופטי בג"ץ (ברוב של שישה מבין שבעה) שה"צורך חיוני" לחתום על הסכם שלום גובר על כל שיקול אחר. "דווקא בתחום ניהול המשא ומתן לשלום התערבותו של בית המשפט דרושה יותר מבשאלת המינויים", כותבת ווייל ומוסיפה כי "חוסר האחידות בתוצאות פסיקתו של בית המשפט עולה כדי חוסר עקביות". אפשר לשער שהתוצאה הייתה אחרת אילו מקרה דומה היה מגיע לבג"ץ היום.

ההצעה של קוינט, שהוצגה השבוע בכנס של לשכת העיתונות הממשלתית, אומרת במילה אחת: הפוך. במקום לאסור - לקבוע כלל שיתיר לממשלות המעבר לפעול. במקום שהיועץ המשפטי לממשלה יתערב כדי לאשר פעולות דחופות וחיוניות - הוא יתבקש להתערב כדי למנוע פעולות שנודף מהן ריח חזק של שוחד בחירות. פחות שיתוק וחוסר עקביות, קצת יותר שפיות.

למה דופקים את הצעירים

העלאת שכרם של המורים הצעירים הייתה אחת המטרות המרכזיות שהציב לעצמו האוצר במסגרת המו"מ להסכם הקיבוצי שנחתם עם ארגון המורים בתחילת 2018. האוצר, קראתם נכון, היה זה שלחץ להעלות את שכרם של המורים הצעירים - ולא חלילה ארגון המורים. יו"ר ארגון המורים רן ארז הסכים בשלב מסוים להעלות את שכרו של מורה מתחיל ל-8,000 שקל, אבל לאוצר זה לא הספיק - ושכר הבסיס שנקבע בהסכם עומד על 8,300 שקל. שכרם הנמוך של מורים מתחילים בישראל הוא אחת הסיבות למצבה העגום של מערכת החינוך הישראלית כפי שבאו לידי ביטוי השבוע עם פרסום תוצאות מבחני פיז"ה של ה-OECD - אבל זה לא כל הסיפור. הדור הוותיק של המורים מצליח להגיע לשכר ממוצע כמעט כפול מזה של המורים המתחילים ופערי השכר הבינדוריים במערכת החינוך בישראל הם מהגבוהים במדינות המפותחות. הפער הזה הוא תוצאה של הרפורמות הגדולות במערכת החינוך "אופק חדש" ו"עוז לתמורה", שהגדילו את שכר המורים באופן שהיטיב את מצבם של הוותיקים הרבה יותר מכפי שתרם לצעירים. רק בשנים האחרונות נעשים מאמצים לצמצם את הפערים - לא פעם למורת רוחם של הוותיקים. "אנחנו שואלים בחדרי המו"מ את נציגי העובדים 'מי כאן דור א' ומי כאן דור ב' - ותמיד יש רוב ברור לדור הוותיק'", מספרים באגף השכר. אפשר להניח שמדובר בתופעה שקיימת גם במדינות אחרות, רק שבישראל לוקחים אותה לקיצוניות, כך לפחות מראים הנתונים.