דעה: מערכת החינוך הממלכתית - לחדול מלזרוק כסף על בעיות

הקריסה בהישגי החינוך הערבי שהשתקפה בציוני מבחני פיז"ה, חרף ההשקעה הכספית הנדיבה של משרד החינוך בבתי-הספר היסודיים במגזר, איששה מוסכמה ידועה בקרב המחזיקים בהשקפת עולם שמרנית: זריקת כסף על בעיות חברתיות אינה פותרת אותן, ואף עלולה להחריף אותן. וכך קיבלו שוב מעצבי המדיניות שלנו - הממאנים ללמוד - שיעור במושכלות יסוד: האמונה שלפיה דינם של משאבים נוספים להיות מתורגמים להישגים רלוונטיים, היא לרוב אמונת שווא. מדיניות ציבורית המבוססת על חמלה צרה ופזרנות תקציבית דינה להיכשל, שכן זה לא הכסף, אלא התמריצים.

נבחרי הציבור שלנו, המשקפים בפועלם את הסנטימנט הציבורי, מתגאים בהגדלת תקציבי משרדם. ככל שתקציב משרדם גדול יותר, ועתיר יותר באנשי מקצוע, מפקחים ובקרים; וככל שמשרדם עוסק יותר בתכנון מדוקדק ובפיקוח מרכזי (שהם מכנים "עשייה")- הם סבורים שיש להם יותר במה להתגאות. בעוד שבמגזר פרטי, מנהל מוצלח הוא האיש שמפיק תוצר טוב יותר במשאבים פחותים יותר (התייעלות שאינה באה על-חשבון איכות), ההיגיון המנחה את משרדי הממשלה בישראל, ומשרד החינוך, הוא הפוך. שם, נתפסת התייעלות תקציבית והקטנת ההוצאה הציבורית, וכן העברת שירותים לשוק הפרטי, כמעשה מגונה, חטא "הסרת האחריות".

אולם עלינו לראות את המציאות האמיתית, ולשאת באמת גם כשהיא כואבת: נוסף לכך שמערכת החינוך שלנו בינונית למרות תוספות תקציב חוזרות, ולמרות קידום רפורמות שונות, למשרד החינוך אין מושג כיצד להבריא את עצמו. זאת, החל מהמחסור הכרוני במורים ובנטישת מורים צעירים את המקצוע, דרך השחיקה הנמשכת במעמד המורה ותוכני ההוראה המיושנים, וכלה בדשדוש הוראת המדעים. למשרד החינוך אין הידע והיכולת לחלץ את עצמו מהבוץ. ושוב נשמע את הפקידות הבכירה או את השר התורן, חוזרים על המנטרה השחוקה: "רפורמה X", שעיקרה הזרמת כסף נוסף למערכת.

היינו מצפים שכישלונות עבר יוליכו את העוסקים במלאכה להכיר במגבלות העוצמה שלהם. כלומר, להכיר בכך שאין להם לא הכוח ולא הידע כיצד לשפר את מצב המערכת באופן ניכר. אולם מדובר בציפייה נאיבית. שכן היא מתעלמת מהאינטרסים של הגופים המחזיקים את המערכת על כנה. אף פקידות ציבורית לא ויתרה על כוחה ועל הפריבליגיות שלה, כשם שאף ארגון עובדים לא התפרק מיוזמתו.

רק צעדים נועזים ובלתי שגרתיים יאפשרו את הזנקת החינוך הישראלי קדימה. פרדוקסלי ככל שיישמע הדבר בתחילה, אם יש דבר שעלינו להסיק מתוצאות מבחני פיז"ה הוא, שטוב נעשה אם נפעל לצמצום מעורבות  המדינה בחינוך. כבתחומים אחרים, גם בתחום החינוך, התשובה לכישלונות המדינה היא לא עוד מאותו הדבר, אלא הפרטה.

בניגוד לתעמולה המגיעה מחוגי השמאל, הפרטה איננה מהלך של הסרת אחריות, אלא מהלך של השבת אחריות לידי ההורים; היא איננה מהלך המיטיב עם "החזקים" על-חשבון "החלשים", אלא מהלך אשר ייטיב  דווקא עם דלי האמצעים. בהתאם, על כל מדיניות ציבורית שמרנית - ולמדיניות שכזו המדינה זקוקה כעת - לקדם מהלכים אשר יעצימו כלכלית ובדרך ישירה את התא המשפחתי, לצד פתיחת שוק החינוך לתחרות וליוזמה פרטית.

נזכיר, שהפרטה איננה מילת קסם. היא אינה מתכון ליצירתה של מערכת חינוך מושלמת. חינוך פרטי הוא לאו דווקא חינוך טוב, כשם שחינוך ציבורי הוא לא בהכרח חינוך רע. אבל בטווח הארוך, הפרטה היא כן הדרך ליצירת מערכת חינוך טובה יותר מהמערכת הקיימת, ולו בגלל מערך התמריצים השונה שהיא מחוללת. שוק חופשי בחינוך, שבו הורים דלי אמצעים זוכים לסיוע כלכלי מצד המדינה, ייאלץ את בתי-הספר להתחרות על לקוחות ולשפר את מרכולתם. הוא גם יוביל לתחרות על מורים טובים, מה שיתרום לשיפור מעמדו של המורה.

בנקודה זו, נזכיר שכל מדיניות שכזו תיתקל בהתנגדותם הנחרצת של ארגוני המורים, הנוטעים בציבור את אמונת השקר שלפיה האינטרס הפרטי שלהם כקבוצת לחץ זהה לאינטרס הציבורי. הטענה ש"מה שטוב לארגוני המורים טוב לחינוך הישראלי", היא אחד מהשקרים העמוקים המושרשים בקרבנו. אין אלא להצטער על כך שמי שמציבים עצמם כמיטיביו של החינוך בישראל, הם אלה הפוגעים בו יותר מכול.  

הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית באוני' העברית. ייסד את תוכנית "אקסודוס" למחשבה מדינית שמרנית