"אנחנו שוכחים שלצמיחה יש גם צד שלילי"

"עסקים הם כוח לטוב, בכך שהם יוצרים מקומות עבודה ומוציאים אנשים מעוני", אומר פרופ' איליאן מיחוב. "מי שחושב שאפשר להפחית את העוני בדרך אחרת טועה או משלה את עצמו. זו הדרך היחידה: יצירת עסקים וצמיחה. אבל אנחנו חייבים להכיר בכך שבתהליך הזה של צמיחה, של יצירת ערך עבור חברות מסחריות, אנחנו יוצרים גם הרבה 'השפעות חיצוניות' לחברה ולסביבה, תוצאות לוואי לא מתוכננות".

בשנים האחרונות, ממשיך מיחוב, אנשים נעשים יותר ויותר מודעים לתוצאות הלוואי השליליות של הצמיחה שאותה מוביל המגזר העסקי. "אנחנו רואים גידול באי שוויון מסביב לעולם. ומה קורה כאשר אי השוויון גדל, ופוליטיקאים פופוליסטיים צוברים עוצמה באמצעות הבטחות שהם לא יכולים לקיים? אני חושב שאנחנו מתעלמים מבעיות שיכולות ליצור שבר גדול בעתיד והרבה אנשים מאשימים בכך את העסקים".

ואתה אומר בעצם שיש משהו בדבריהם.

"אני חושב שיש משהו בדבריהם. אנחנו צריכים לחשוב מחדש על האופן שבו אנחנו עושים עסקים". למשל, מיחוב מסביר, צריך לחשוב מחדש על התפיסה שלפיה תכלית החברה העסקית היא ליצור כמה שיותר ערך עבור בעלי המניות שלה. "המשמעות של התפיסה הזאת היא שלעיתים קרובות אתה מתעלם מההשפעה שיש לך על החברה ועל הסביבה. יש פירמות שפועלות ברחבי העולם באופן שהוא לגמרי חוקי במדינה שלהן ואולי גם במדינות אחרות, אבל הן עשויות ליצור נזקים סביבתיים שאנחנו לא נושאים עליהם באחריות היום - רק מחר. אין צורך שאצטט את גרטה תונברג. יש עוד הרבה אנשים אחרים מהדור החדש שמבינים שחייב להיות משהו מעבר לזה".

חייב להיות משהו מעבר לשורת הרווח: את המסר הזה מנסה לקדם מיחוב מתוך המערכת עצמה. וליתר דיוק הוא מנסה לקדם אותו מכיסאו כדיקן INSEAD, הנחשב לאחד מבתי הספר המובילים בעולם למנהל עסקים. לאינסיאד, שהקמפוס המקורי שלו שוכן בעיר פונטנבלו שמדרום לפריז (שבה גר מיחוב עד שנת 2002), יש היום גם קמפוסים בסינגפור (שם מיחוב מתגורר ב-17 השנים האחרונות), באבו דאבי, ובקרוב ייפתח מרכז חדשנות בסן פרנסיסקו.

 INSEAD בית ספר למינהל עסקים בצרפת/צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

זה מוסד גלובלי בעידן שבו "גלובליסט" הפכה למילת גנאי.

"מה שקורה הוא תגובת נגד למה שדיברתי עליו: לעלייה באי שוויון, לתחושה שחלק מהאנשים נותרים מאחור. העניין הוא שמאוד קשה להבין איך בדיוק אפשר להתמודד עם הפער שנוצר בין המשכילים מאוד לפחות משכילים. זה דורש שינוי מבני אדיר. המשכילים מאוד הופכים לאזרחים גלובליים. מה שקורה כאן לא מוצא חן בעיניך? אתה יכול לעבור ללונדון, לניו יורק או לסינגפור. אתה יכול לעבוד בכל מקום".

כמוך בעצם.

"כן. אני מבולגריה. חייתי בניו יורק, בדרום קרולינה, בפרינסטון, בפריז, בסינגפור, וזה מאוד מטריד ומעצבן אנשים שלא נהנים מניידות כזאת. ולפעמים אנשים אומרים 'כל מה שצריך לעשות הוא להסביר לציבור הרחב כמה הברקזיט או מלחמות הסחר יזיקו להם'. זה שגוי לחלוטין בעיניי. למעשה, לאנשים לא אכפת מהמומחים. כל מומחה שהם רואים בטלוויזיה מעצבן יותר מהמומחה הקודם. ואם לחזור לשאלה שלך: הגלובליזציה באמת השאירה אנשים מאחור. לא התייחסנו לכך שיש לגלובליזציה מנצחים ומפסידים, וצריך לעשות משהו לגבי זה".

שני חטאים שאין עליהם כפרה

"אם למדתי משהו ב-53 שנות קיומי, זה שמזל הוא דבר מאוד חשוב", אומר מיחוב בראיון בלעדי ל"גלובס", שנערך בעת ביקורו בתל אביב בשבוע שעבר. "אבל אתה גם צריך להיות מוכן לקחת סיכונים". הוא נולד וגדל בבולגריה - כיום המדינה הענייה ביותר באיחוד האירופי, בזמנו חלק ממדינות הגוש הקומוניסטי במזרח אירופה. "נולדתי בשנת 1966, כלומר הייתי בן 23 כשמסך הברזל קרס. השתתפתי בהפגנות וחתמתי על עצומות", הוא מספר. אחרי שנתיים של שירות חובה בצבא בולגריה, הוא אפילו הספיק ללמוד כלכלה במשך שנתיים, תחת השיטה הקומוניסטית.

"למדתי במוסד הכי גבוה לכלכלה, שבאופן לא מפתיע נקרא על שמו של קרל מרקס", הוא נזכר עכשיו. "למדנו את ה'קפיטל' של מרקס וקראנו את כולו: כרך ראשון בסמסטר א', וכרכים 2 ו-3 בסמסטר ב'. אבל התעניינתי בדברים אחרים, והלכתי לספרייה הלאומית, ואפשר היה לקרוא שם את ג'ון מיינרד קיינס, מילטון פרידמן ופרידריך האייק. היו שם עותק אחד או שניים של הספרים שלהם, והיית חייב לקרוא אותם שם, לא יכולת להוציא אותם מהספרייה.

"ידענו שדברים קורים, אבל לא ציפינו שהם ישתנו כל-כך מהר. היו בבולגריה כמה ארגונים, אבל היחידי שהשיג תנופה כלשהי היה ארגון סביבתי שנקרא אקו-גלאסנוסט. החתמנו על עצומה נגד בניית סכרים בהרים והגשנו אותה לפרלמנט - אבל בעצם זו הייתה עצומה נגד הממשלה. בולגריה לא הייתה מדינה שמורגלת במחאות, והמחאה הראשונה והיחידה שלנו הייתה ב-3 בנובמבר 1989. הלכנו מאה מטר כדי להגיש לפרלמנט את העצומה, עם עשרת אלפים חתימות. זה היה די מפחיד. חשבנו, 'אוקיי, אז עכשיו ייקחו אותנו מכאן ואף אחד לא יראה אותנו יותר'.

"אבל היינו בני מזל. בהפגנה ב-3 בנובמבר הם בבירור לא הספיקו להתארגן, וב-9 בנובמבר החומה נפלה. למחרת הממשלה התחלפה". זו הייתה הצלחה בן-לילה.

את המשך הלימודים מיחוב כבר עשה באמריקה, וליתר דיוק בדרום העמוק של ארצות הברית: באוניברסיטת דרום קרולינה, שם קיבל מלגה לשנתיים האחרונות של התואר שלו.

"זה היה הלם, כי אני דמיינתי את ארה"ב בתור סרט של וודי אלן: 'מנהטן', וכשהגעתי לשם, זה היה מאוד שונה. אנשים היו מאוד נחמדים אלינו, אבל היו כמה דברים שפשוט לא ציפיתי להם. למשל, פעם נסעתי עם אשתי לג'ורג'יה ועצרנו בדרך בתחנת דלק ישנה. השנה הייתה 1991, ועדיין אפשר היה לראות שהיו שם שלטים על השירותים: גברים, נשים ושחורי עור. זה היה מחוק, אבל אפשר היה עדיין לראות את הכתב. אשתי היא סוציולוגית, והיא כתבה באותו זמן עבודה על אנטישמיות בדרום קרוליינה, שהייתה דבר די נפוץ. זה היה מפתיע למישהו שמגיע מבולגריה הקומוניסטית, שבה לא הייתה אנטישמיות בזמנו, לפחות לא על פני השטח".

באוניברסיטה, מיחוב שב ומדגיש, הוא זכה ליחס טוב, וגם לעצות זהב מאחד ממרציו, ששלח אותו להתמקד במתמטיקה ובכך סלל את דרכו ללימודי דוקטורט בכלכלה בפרינסטון. כסטודנט נטול אמצעים מבולגריה, הוא קיבל שם מלגה ופטור משכר לימוד, וגם הזדמנות להגיע חודש לפני תחילת הלימודים ולהרוויח קצת כסף כעוזר מחקר. "הציעו לי 2,000 דולר, ואני חשבתי 'זה המון כסף'. הגעתי ב-2 באוגוסט למחלקה לכלכלה ואמרו לי 'יש את הבחור הזה, בן ברננקי, שצריך עוזר מחקר'. אף פעם לא שמעתי עליו, אבל חשבתי 'זה כסף, אני אעבוד, מה שצריך'".

מיחוב המשיך לעבוד עבור ברננקי גם בהמשך הלימודים ("הוא בטח ריחם על הבולגרי העני"), ועם הזמן השניים התחילו לכתוב מאמרים ביחד וגם לצאת יחד להפסקות צהריים. "הוא אדם מדהים. מדהים", אומר מיחוב על ברננקי, שלימים היה ליו"ר הפדרל ריזרב בזמן המשבר הפיננסי ולאדם שהציל את כלכלת ארה"ב (וקרוב לוודאי את כלכלת העולם כולו, לפי מיחוב). בפרינסטון, נזכר מיחוב, ברננקי הביישן היה מתרגש לעמוד מול "20 תלמידי דוקטורט עם ריח רע בחדר לא הרבה יותר גדול מזה שאנחנו יושבים בו עכשיו". בתור יו"ר הפד, הוא אומר, ברננקי עשה "עבודה אדירה".

"כשאתה לומד במחלקה לכלכלה באמריקה", אומר מיחוב, "אתה יכול לבצע שני חטאים שאין עליהם כפרה. הראשון הוא ללכת ללמד בבית ספר למנהל עסקים, והשני הוא לעזוב את ארצות הברית. ואינסיאד הוא שני הדברים האלה". ובכל זאת, אחרי ביקור מוצלח באינסיאד במהלך חיפושי העבודה בסיום התואר, הוא החליט לקבל את הצעת העבודה ולעבור לפונטנבלו. ב-2002, אחרי שש שנים שבהן עמד כל ערב בפקקים בדרך חזרה לביתו בפריז, מיחוב עבר לקמפוס בסינגפור, שם הוא גר בדירה ליד הקמפוס. "זמן הנסיעה שלי ירד משלוש שעות לחמש דקות ברגל".

ההשפעות שתדלקו את התיעוש

"ב-2013, כשנכנסתי לתפקיד הדיקן, ביקשו ממני ליצור חזון לבית הספר", מספר מיחוב. "ככלכלן אני אפילו לא יודע מה זה אומר, אבל אמרתי 'בסדר'. חשבתי שקודם כול אני צריך להבין מה בכלל המשימה של בית הספר, ואז התחלתי לדבר על עסקים ככוח לטוב, במובן של יצירת מקומות עבודה וחילוץ אנשים מעוני. אבל בעודנו מדברים על הסיפורים החיוביים האלה, הבנו שהאמון במנכ"לים ובמנהלים הולך ויורד, והסיבה לכך היא שיש כשל איפשהו: או בגלל שהשוק לא עובד כמו שצריך, או בגלל תוצרי הלוואי שאנחנו יוצרים, או בגלל הנורמות שצריך לשנות, וכמובן יכולים להיות גם מקרים של התנהגות לא אתית. בשלב הזה הבנו שאנחנו צריכים להרחיב את הרעיון של עסקים ככוח לטוב. כשאתה יוצר ערך לחברה העסקית, אתה צריך לחשוב גם מה הערך שאתה יוצר לחברה ולסביבה".

ברמה הפרקטית, השאלות האלה הובילו את מיחוב ועמיתיו ליצירת מרכז לעסקים וחברה בבית הספר ולשלל תוכניות ויוזמות העוסקות בנושאים כמו קיימות, אתיקה, שוויון מגדרי ואפילו אי שוויון בהכנסות.

"אנחנו צריכים לחשוב מחדש על האופן שבו אנחנו עובדים, לחשוב מחדש על הנורמות שלנו", הוא אומר. "כשאתה מסתכל על ההיסטוריה של העולם באלפיים השנים האחרונות, אתה רואה שב-18 המאות הראשונות כמעט ולא הייתה צמיחה. הגידול הכולל בתוצר לנפש היה 50% בין השנה הראשונה לספירה ל-1820. ואז, מ-1820 ל-2020, תוך מאתיים שנה בלבד, התוצר לנפש צמח פי 15. כך שצמיחה היא משהו די חדש.

"ובגלל שצמיחה קשורה בקידמה טכנולוגית, בהמצאות ובחדשנות, אנחנו נוטים לחשוב על הצד החיובי שלה, ואנחנו שוכחים שיש לה גם צד שלילי. נשים שנייה בצד את הסביבה, כי את הנזק הסביבתי קל לראות ולמדוד, אבל תחשוב על ההשפעה החברתית השלילית שנדרשה כדי לתדלק את התיעוש של המדינות האירופיות או של ארה"ב. כדי להזין את התיעוש של המאה ה-19, בריטניה לחמה ב-34 מלחמות במאה שנה, כולל ניו זילנד, דרום אפריקה וסין, כי היא הייתה זקוקה למשאבים.

"כך שכאשר ב-1848 מרקס ואנגלס כתבו את המניפסט הקומוניסטי, זה לא בא משום מקום. הם ראו מה קורה. ואני חושב שכיום, אם לא נהיה מוכנים לחשוב מחדש על האופן שבו הקפיטליזם עובד, אנחנו עשויים להיתקל בשינויים פתאומיים. אנחנו צריכים להסתגל באופן חלק, להכיר בקשיים ובבעיות ולשנות את המערכת, במקום טלטלות. אני מקווה שלא יהיו לנו מלחמות, אבל זה יכול להיות מלחמות, חוסר שקט חברתי, או השתלטות של אידיאולוגיות קיצוניות מימין או משמאל".

ואם לשוב למישור הפרקטי, מיחוב מספר על דוגמאות כמו פרויקט שאליו נרתמו סטודנטים של אינסיאד במרפאות בדרום אפריקה או בוגר בית הספר שייסד חברה שמספקת אינטרנט לווייני למדינות עניות בדרום מזרח אסיה. אבל הוא מודה שהדרך עוד ארוכה. "כל זה בבירור יוצר ערך ומעורר השראה", הוא אומר, "אבל זה לא זה. מה שאני באמת רוצה לראות הוא את התאגידים הגדולים, את חברות הייעוץ הגדולות, את בנקי ההשקעות ואת חברות הטכנולוגיה עושים את הדבר הנכון. ואנחנו עדיין לא שם".

התחרות בין בתי הספר המובילים למנהל עסקים, עזה. היא כוללת בימינו גם הקמת מרכזי קיימות, יוזמות חברתיות ודגש על שינוי העולם. אבל בנוסף, היא עדיין כוללת את השורה התחתונה: כמה מרוויחים בוגרי בית הספר. כמה שיותר - יותר טוב. וכך נוצר מתח מסוים (שמאפיין לא רק את אינסיאד אלא גם מוסדות דומים בעולם): אפשר למצוא מרכז לחקר אי שוויון במוסד שמכשיר את בוגריו להשתלב באליטה העסקית העולמית, ובשאיפה באחוזון העליון.

"אוקיי, אז מה אנחנו צריכים לעשות?", שואל מיחוב כשאני מעלה בפניו את המתח הזה. "האם אנחנו צריכים לסגור את בית הספר למנהל עסקים? זה לא הולך לפתור את הבעיה, ולמעשה אני חושב שעסקים יוצרים הרבה ערך. יש לנו מרכז לאי שוויון כדי להבין מה גורם לאי שוויון. זו לא הצהרה על האם אי שוויון הוא טוב או רע. יש כאן כשלים מערכתיים יסודיים, ולהרגיש אשמים זה לא משהו שהולך לעזור. יש כשלים שנוגעים למערכת החינוך, להכשרה מחדש של אנשים שאיבדו את מקום העבודה ולהתרוקנות מעמד הביניים בהרבה מדינות. אני מבין מה אתה אומר, אבל אני חושב שהתשובה היא לחפש פתרונות מדיניות שאפשר ליישם".

יוזמה אחרת של אינסיאד היא לשוויון מגדרי. במספרים אבסולוטיים, התוכנית למנהל עסקים של בית הספר מכשירה לא מעט בוגרות, יותר מ-300 בשנה. באחוזים זה פחות מרשים: רק 34% מהסטודנטים הם נשים. "אין לנו חלוקה מגדרית שווה ואני חושב שזה יעד חשוב", אומר מיחוב. "בדקנו לעומק כדי להבין את הסיבה. והתשובה היא הטווח הגיאוגרפי שלנו. בקרב הסטודנטים שמגיעים אלינו מארה"ב, בין 40% ל-45% הם נשים, בדומה להתפלגות בבתי הספר למנהל עסקים בארה"ב עצמה. מסין מגיעות 60% נשים, אבל מספרד, איטליה וגרמניה יש לנו בין 12% ל-20% נשים. אנחנו רוצים להיות בית ספר גלובלי, יש לנו סטודנטים מ-94 ארצות ויש שווקים שבהם נשים עדיין לא עושות תואר שני במנהל עסקים". מה לגבי ישראל? בשנת 2019, 20% מהסטודנטים הישראלים היו נשים, לעומת 27% ב-2018. בכל אחת מהשנים, מדובר בשלוש סטודנטיות.

הממשלות לא מסוגלות

מיחוב אינו היחיד שמתעסק בעתיד הקפיטליזם ובתפקיד שהמגזר העסקי אמור לשחק בו. בימינו זה נושא לספרים, כנסים, גיליונות מיוחדים ופאנלים בפורום הכלכלי העולמי. הנושא הזה מעסיק גם את עמיתיו של מיחוב, כמו למשל פרופ' ניטין נוהריה, דיקן בית הספר למנהל עסקים של הרווארד, שמדבר על האתגר שמציבה שחיקת האמון בקפיטליזם, ומסביר שהמגזר העסקי צריך להירתם לפתרון הבעיות הבוערות של היום.

לא כולם קונים את זה. למשל פרופ' ענת אדמתי מאוניברסיטת סטנפורד, שהסבירה הקיץ בראיון ל-G שאולי צורת החשיבה הזו היא בעצמה חלק מהבעיה. "מה הפתרונות שלהם? יזמות חברתית, השקעה חברתית, קורס שמדמיין את הקפיטליזם מחדש, מחשבה על איך העסקים יכולים לעזור לפתור את הבעיות של החברה. ההנחה שמגולמת בצורת המחשבה הזאת היא שהממשלות לא יכולות ולא רוצות לפתור את הבעיות האלה. ואני אומרת, אם הממשלות חלשות ומושחתות, למה זה? אולי אתם במקרה עזרתם להן להיחלש?". לפי אדמתי, מה שדרוש כיום הוא 'מנהיגות מודעת אזרחית' במגזר העסקי, כזו המעצימה את הממשלות ולא דוחקת אותן.

"אני לחלוטין לא מסכים", אומר מיחוב כשאני מציג לו את הטיעון הכללי של אדמתי. "קודם כול, לממשלות כבר הייתה אפשרות לעשות את זה, ותראה איפה אנחנו. ככלכלן, אני יכול להגיד לך שכאשר יש לך כשל שוק, או עלויות חיצוניות, אתה יכול להתמודד עם זה באמצעות מיסוי, רגולציה או סובסידיות. אולי לא תקבל את התוצאה הכי טובה, אבל כן תוכל לקבל את השנייה הכי טובה.

"קודם כול, למרבה הצער, אי אפשר לעשות להכול רגולציה. דבר שני, לרגולציה יש השפעות לוואי. דבר שלישי, אפשר לחמוק מרגולציה. ואם אתה לא משנה את צורת המחשבה של העסקים - והרי על זה אנחנו מדברים - אז יכולות להיות לך כמה רגולציות שאתה רוצה, ועדיין הרבה אנשים יתחמקו ממיסים ויעשו לובי כדי לקבל סובסידיות. כך שמבחינתי, אם לא נשנה את העסקים, אין תקווה. אני פשוט לא חושב שהממשלות מסוגלות לעשות את מה שנדרש.

"ובינתיים", מיחוב ממשיך, "אפילו לא דיברתי על השאלה אם לפקידי הממשלה יש יכולות לעשות את כל הדברים האלה, שזו שאלה בפני עצמה. יש ממשלות שיש להן יכולת, אבל יש הרבה ממשלות שאין להן. כך שלדעתי זו צורת הסתכלות קצת אוטופית על ממשלות. כשאתה קורא ספרים שכלכלנים כותבים בימינו על קפיטליזם, על עתיד הקפיטליזם, אתה רואה שהם מדברים על שווקים, על ממשלות. כל הדברים האלה. אבל מקבלי ההחלטות האמיתיים הם המנהיגים העסקיים".

 בן ברננקי / צילום: צילום: רויטרס - Joshua Roberts

בהמשך, לקראת סיום הראיון, מיחוב מבקש למתן את דבריו. "לא רציתי להישמע עד כדי כך אנטי ממשלתי. אני כן מאמין שממשלות יכולות לשחק תפקיד מאוד חשוב, ויש מקרים שבהם נחוצה רגולציה. למשל, אני משוכנע ב-100% שבלי מס על פחמן אנחנו לא הולכים לפתור את הבעיה שיש לנו עם (גז החממה) דו תחמוצת הפחמן, מס שאותו צריך ליישם באופן גלובלי. וצריך לדעת את זה. הנקודה שלי היא שאנחנו שמים יותר מדי דגש על הרעיון שממשלות, או ארגונים מהמגזר השלישי, ידאגו לאזרחים. ארגונים כאלה יכולים להעלות מודעות, וזה מאוד חשוב. ממשלות יכולות להתאים את הרגולציה. אבל שוב, אני חושב שאנחנו צריכים להכניס את העסקים לתמונה".

כמעט מלכודת בבולגריה

בסוף הראיון אני שואל את מיחוב על מצב הכלכלה העולמית, ועל התחושה שהקברניטים מיצו את הכלים העומדים לרשותם, ומתברר שיש לו הרבה מה להגיד. הוא מציע ניתוח מזורז שלפיו השאלה האמיתית, "שממנה נגזר הכול", היא מה גרם לקצב החדשנות (או הגידול בפריון) להאט ב-15 השנים האחרונות. זו, לפי מיחוב, התפתחות העומק האמיתית שגרמה לצמיחה להאט ושלחה את הריביות לרמתן האפסית, ואיש אינו מצליח להסביר אותה. לזה הוא מוסיף ניתוח חתרני למדי, שלפיו בניגוד לנרטיב המקובל, לא כל הכסף שהדפיסו הבנקים המרכזיים זרם לשווקים. הרבה ממנו עצר בדרך. אחרי שנכוו מהביקורת עליהם במשבר הפיננסי, הבנקאים המרכזיים פשוט אילצו את הבנקים המסחריים לשמור רזרבות עתק בבנק המרכזי, כדי שלא יצטרכו לחלץ אותם בשעת צרה.

מה שברור הוא שמיחוב עדיין נלהב לדבר על כלכלה ולא רק על עסקים. אני שואל אותו אם לא מדגדג לו ללכת לעבוד בבנק האירופי המרכזי, להיות שר אוצר, אולי לחזור למחקר אקדמי. מיחוב מבהיר שיש לו עדיין יותר משלוש שנים בתפקיד, ואז שנתיים שבתון. "אני רוצה לחזור לכתוב מאמרים וספרים, ולדבר על כלכלה לא רק בסוף הראיון", הוא אומר. "בכנות, בשלוש השנים האחרונות הפכתי למאוד נלהב לגבי העניין של עסקים וחברה, כי אני באמת חושב שלא מסתכלים מספיק על התפקיד של העסקים". הוא חוזר להצהרה של "השולחן העגול של העסקים" מאוגוסט האחרון, שעליה חתמו המנכ"לים של החברות הגדולות בארה"ב, ובה הבהירו שערך לבעלי המניות אינו המטרה הבלעדית של החברה. "רבים שואלים, אם לא ערך לבעלי המניות, אז מה כן? אין לנו תשובה, וזו שאלה מעניינת לעסוק בה".

וחוץ מזה, הוא מזכיר, כבר הייתה לו הזדמנות לכהן בתפקיד ממשלתי בכיר: ב-2010 הכריז ראש ממשלת בולגריה בויקו בוריסוב כי הוא ממנה את מיחוב למשנה שלו, מינוי שמיחוב ויתר עליו בסופו של דבר. "הוא הכריז שהוא ממנה אותי למשנה בלי להגיד לי".

באמת?

"גיליתי את זה כשהייתי בדרך למסעדה עם עמית שלי. אשתי התקשרה אליי ואמרה שבדיוק הכריזו על מינוי שלי למשנה לראש הממשלה".

כלומר, אתה בכלל היית בסינגפור?

"כן, נסעתי בחזרה לשלושה ימים. אני מלמד מקרו כלכלה וצמיחה, והמתכון לא כזה מסובך. בסופו של דבר, לא קשה להבין מה צריך לעשות כדי לצמוח ממדינה ענייה לעשירה. והנה מישהו אומר 'הנה מדינה, בוא נראה מה אתה יכול לעשות'. אז חזרתי, והבנתי שזו מלכודת. שהשיטה כל-כך מושחתת שיהיה בלתי אפשרי לחולל שם שינוי אמיתי כלשהו. זה מאוד עצוב, כי אני חושב שלבולגריה יש את היכולת לצמוח מאוד במהירות".

אנחנו קמים ואני מספר למיחוב על דוח ה-OECD שפורסם בשבוע שעבר, ומתחבר לחלק מהנושאים שעליהם דיבר. בישראל, מתברר, נפתח פער גדל והולך בין הישגי התלמידים היהודים לערבים. "זה לא טוב בגלל שבשלב מסוים יש לזה השלכות", אומר מיחוב. "חוסר שוויון בהזדמנויות מבשר על פורענות גדולה יותר בעתיד".