"למשקיעים לא אכפת שהצלנו עכברים. הם רוצים ניסויים קליניים"

"לו היה לי מטה קסמים שמעורר מתים", מנסה להדגים שי נוביק, יו"ר ואחד מבעלי חברת הביוטק אנלייבקס, "כמה מתים אתן חושבות שהייתי צריך להעיר כדי להוכיח את זה? אולי שניים". לנוביק אין מטה קסמים, אבל הסיפור הזה נועד להסביר למה בזכות שישה חולים בלבד, הוא חושב שמה שיש לו ביד יכול לכבוש שוק של 36 מיליארד דולר, ולא משנה מה יגידו המקטרגים ומה תגיד הבורסה בתל אביב, שמאז נרשמה בה החברה למסחר כפול "הצליחה" להפיל יחד איתה תעודות סל שרכשו אותה, והיא עדיין מדשדשת הרבה למטה מהמחיר שבו התחילה.

התרופה של אנלייבקס אכן שואפת גבוה: טיפול בתגובת יתר חמורה של המערכת החיסונית, שבה משתבש מנגנון המסרים והגוף ממשיך להילחם כשלא צריך, ומביא לקריסת מערכות ולפעמים למוות. אחת התסמונות הנגרמות מזה, ספסיס - שבעברית קיבלה את השם אלח (זיהום) דם - נחשבת לגורם המוות השלישי בארצות הברית אחרי בעיות לב וסרטן. ב-2014 עשתה החברה ניסוי שהוגדר מוצלח בשישה מתוך 13 מושתלי מח עצם, ובתחילת החודש הודיעה על תוצאות ביניים חיוביות בשישה חולים עם דרגת ספסיס חמורה שקיבלו את התרופה שלה (Allocetra).

לניסויים עוד נחזור, אבל קודם נשים על שולחן המעבדה את נוביק עצמו. מדובר בשועל ותיק בסצנת הביוטק הישראלי, שכבר פעם שנייה "מרים" חברה על סף סיום חייה, מאמין בה הרבה יותר מקרנות ומשקיעים - כי "לאף אחד לא אכפת מעכברים שהצלנו. רוצים לראות ניסויים קליניים" - יוצק אותה לשלד בורסאי ומנסה להשיט אותה בים המשברים הסוער לעבר הצלחה.

הפעם הקודמת הייתה בפרולור, סטארט-אפ שהתחיל בחממה של הטכניון והובל על-ידיו כנשיא לתוך ידיו של אחד המשקיעים המפוארים - ולפעמים מושמצים - של התחום, פיליפ פרוסט, שגם כיהן כיו"ר טבע. האקזיט עמד על סביבות חצי מיליארד דולר בהחלפת מניות ופרולור, היום בתוך אופקו של פרוסט, עדיין חותרת להגיע עם הורמון הגדילה שלה לשוק.

כיוון שהגיע ממאמר ב"אקונומיסט"

נוביק, 53, גדל ברמת חן ולאחר מכן ברמת השרון. אביו, מנחם, היה מפיק תיאטרון ידוע שהיה חתום על שלאגרים כגון "אמי הגנרלית" ו"אל תקרא לי שחור", ואף זכה בפרס כינור דוד. אמו הייתה רפלקסולוגית שלימדה את עצמה דרך ספר שמצאה בחו"ל. הוא עצמו לא היה מהילדים שתכננו או חשבו על העתיד. "לא חשבתי על זה בכלל", הוא אומר. "רק בצבא היה לי איזה שינוי פאזה והתחלתי להתייחס לחיים ברצינות".

הוא שירת בממר"ם וגם בפרויקט של חיל האוויר והשלים את התואר הראשון שהתחיל בצבא. לא בהנדסת מחשבים כצפוי, אלא בכלכלה ומימון. "רציתי להיות איש עסקים למרות שלא ידעתי מה זה אומר. רציתי להיות מין מנכ"ל נייקי כזה, טס במטוס בעולם ופותר בעיות גלובליות", הוא צוחק.

חבר טוב סיפר לו על מסלול MBA בארצות הברית, ושניהם התקבלו לבית הספר למינהל עסקים באוניברסיטת קורנל בניו יורק, אחת האוניברסיטאות המובילות בארה"ב. "זו הייתה חוויה מעוררת צניעות", הוא משחזר. "כל החיים אמרו לנו איזה מדהימים אנחנו, ואז הגעתי למקום שאני אפילו לא nobody. אתה זר, עם מבטא, לא מבין כלום בשום דבר".

 נוביק באוניברסיטת קורנל. / צילום: פרטי

היום נוביק נחשב לאחד המנהלים ה"אמריקאים" ביותר בין מנהלי הביומד הישראלים. אולם אז, בנוף הסטודנטים המהוקצעים של בית הספר למינהל העסקים, "כשכולם כבר הגיעו עם תואר ראשון מקיימברידג' או הרווארד, וכולם מדברים יפה וכותבים יפה", הוא נראה כמו בן כפר שנקלע לעיר הגדולה. אפילו לענוב עניבה לא ידע. "היה לי חבר, פי ג'יי קייפר, שריחם עליי ואמר 'אני לא יכול לראות את זה'. הוא לקח אותי לברוקס בראדרס וארגן לי חולצה, גרביים, נעליים ועניבה שהשארתי קשורה".

נוביק לרגע לא הפסיק להרגיש את הזרות, אבל "למזלי, לצבא הישראלי יש הילה של אקשן - אצל אלה שאינם אנטישמיים. כי שם אתה מגלה לראשונה שיש אנטישמיות, כשאנשים משתכרים ואומרים כל מיני דברים".

מה שהוא גילה עוד, חוץ מהעניבה, זה "שהכישורים הרכים הם הדבר החשוב. אף אחד לא לימד אותי את זה. בארץ אומרים, 'תצטיין באוניברסיטה, תוציא 100'. אתה חושב שהעולם מתנהל על מצוינות, ואז אתה מגלה שאתה טירון לחלוטין. גיליתי את זה במבחן הראשון שהיה לי, בנגזרות פיננסיות. מבחן קשה מאוד. אני אחרי שעתיים וחצי לא הספקתי הכול, ופי ג'יי אחרי שעה קם והלך".

כשהגיעו הציונים, פי ג'יי קיבל B. את התגובה שלו לציון נוביק לא צפה. "הוא אמר לי 'מדהים, לא? אני רק צריך B'. מתברר שבזמן שאני למדתי למבחן, הוא נסע למנהטן, לקח לדרינק חבר'ה שעבדו בבנקי השקעות, ושריין לעצמו עבודה לקיץ, שעבורה הספיק גם ציון B. ואז הבנתי שמה שצריך זה היכולת לנווט במבוך הזה באופן חברתי ולייצר קשרים".

בזמן לימודי ה-MBA, נוביק עבד בקיץ בבנק ההשקעות מריל לינץ' שמשרדיו היו במגדלי התאומים ז"ל. שם התיידד עם סוהא נשט, בנקאית ממוצא כוויתי, שגם היא הגיעה לארה"ב ללימודים, "אבל היא לא הייתה כמוני, היא הייתה אשת העולם הגדול, גדלה בחוג הסילון". כאשר סיפר לה על הצעת העבודה שקיבל מבנק ההשקעות THCG מקבוצת Greenwich Street Partners בקונטיקט, בתום הלימודים, היא פערה את עיניה. נוביק לא הבין מדוע. בסופו של דבר, נשט האירה את עיניו: "אתה הרי מודע לזה שסמוך לשם, בעיירה ניו קיינן, יושב המטה הצפון מזרחי של הקו-קלוקס קלאן? ואתה הרי יהודי".

נוביק ענה משהו כמו "תודה על העידוד", אבל בכל זאת הצטרף לחברה, שעסקה בתחום ניהול השקעות למוסדיים. שם עשה חיל ולמד את תחום ההשקעות במדעי החיים.

לאחר שנולד בנו הבכור החליטו הוא ואשתו, אז אנליסטית בתחום הטיפול הרפואי, "לעשות עלייה", מה שלא היה קל. "אחרי שחזרנו לארץ הייתי קצת מבולבל עסקית כי לא עבדתי בארץ חוץ מבבורגראנץ'. כל החינוך העסקי שלי אמריקאי".

ואם לישראלים נדמה לפעמים כי התרבויות העסקיות בישראל ובארה"ב לא כל-כך שונות, הנה דוגמה: "הייתי פעם במסגרת העבודה באירוע שבו בחרו מנהל השקעות לאחד מלקוחות הענק שלנו, דו-פונט. הגיעו ארבעה מרואיינים, וכל אחד מהם שאל מי האחרים, אבל במקום למנות את המגרעות שלהם אמר למראיין, 'אני מכיר את כולם, והם מנהלים מדהימים. לו הייתי בנעליך, הייתי מחלק את הניהול בין כולנו'. באתי לארץ עם החינוך הזה, ופתאום אני מגלה תרבות עסקית שאם אני נותן לך דולר, זה אומר שאיבדתי דולר. היה לי קשה להבין מה קורה פה. התבחבשתי בשטויות כמו סטארט-אפים בתחום הפינטק".

ומה קרה אז?

"כשהגעתי ל-MBA, לא הייתי איש שיחה מרשים במונחים אמריקאיים. אחת העצות של פי ג'יי הייתה לקרוא 'אקונומיסט', שיהיה לי על מה לדבר. עד היום אני קורא את העיתון. ב-2001 היה שם מאמר של 15 עמודים שדיבר על מדעי החיים ואמר שזה יהיה הטק החדש. אני יודע שזה נשמע ילדותי, אבל אמרתי, 'את זה אני רוצה לעשות'".

"פרוסט אמר: 'אני בפנים'"

נוביק עשה מעשה חריג: הוא לקח חופשה של שנתיים כדי ללמוד מהם מדעי החיים ואילו הזדמנויות מציע התחום בישראל. המשפחה חיה בינתיים על הרווחים היפים מהתקופה בארצות הברית, ונוביק דיבר עם אנליסטים, למד על מולקולות ועל תעשיית התרופות ובינתיים התחיל בפגישות. "בישראל לאף אחד אין כסף. יש סטארט-אפים בלי סוף, וכסף אין, אז כל מי שמגיע מניו יורק - באים אליו כדי שיחבר אותם למשקיעים ולגורמים בתעשייה". כך הוא נפגש עם אינסוף חברות ושרטט לעצמו מעין מיפוי של הסטארט-אפים בארץ.

ומה ראית?

"ראיתי אוסף של אנשים מדהימים, חכמים, יצירתיים, עובדים קשה - שלרובם אין שום הבנה איך לוקחים את המדע והופכים אותו למוצר, ואיך לוקחים את המוצר ועושים חברה. תמיד יש המצאה שהיא וואו, אבל לפעמים רואים המצאות שמקפיצות את הידע המדעי, ולא מגיעות לשום מקום שדומה למוצר".

היום המצב שונה?

"המצב הרבה יותר טוב, חלפו כמעט 20 שנה, והתעשייה עברה תהליך של התבגרות. אבל עדיין יש תמימות. הרבה מבקשים ממני להיפגש, ולפעמים לא נעים לי אבל אני אומר, 'תראו, אני כבר איש זקן, נרגן וחסר סבלנות, אז אגיד דברים שלא יהיו נעימים לאוזניכם. אבל טוב, יש לכם מדע. ועכשיו מה?'".

ואתה, כאשר התחלת את הדרך, מה חיפשת?

"הבנתי שאני צריך למצוא חברה שהגדולים לא רואים אותה, והם לא רואים אותה כי היא 'מלוכלכת'. למשל, יש לה פטנטים לא ברורים או בעיות אחרות. לרוב קרנות ההשקעה אין זמן להתעסק עם זה, יש להן צ'קליסט שהן מסמנות בו v על כל סעיף, ואם חסר v הן לא משקיעות".

נוביק ארגן לעצמו מעין קונסורציום של שלושה מומחים שהכיר, וביחד הם עברו על 75 סיפורים 'מלוכלכים'. "והדבר היחיד שעבר אותנו הוא מה שהפך לימים לפרולור".

החברה, שבתחילה נקראה מודיג'ן, התחילה בגילוי של פרופ' פואד פארס, בן העדה הדרוזית, כיום מנהל המעבדה לגנטיקה מולקולרית באוניברסיטת חיפה ובבית החולים כרמל. הגילוי התרחש במסגרת צוות מחקר באוניברסיטת וושינגטון, שם עבד פארס במשך תקופה ומצא דרך להאט פירוק של הורמון בגוף. שאלת החקר הייתה איך קורה שההורמון HCG ('הורמון ההיריון', שרמתו עולה בגוף בעת ההיריון) מתפרק לאט יותר מחלבונים אחרים, והתשובה שהתגלתה הייתה המבנה הייחודי שלו, המאט את הפירוק.

האפשרות הזאת, להאט את פירוקו של הורמון בגוף, היא הבסיס למוצר של פרולור-אופקו היום, סומטרוגון (Somatrogon), הורמון גדילה שאפשר להזריק פעם בשבוע בלבד, במקום המוצרים הקיימים היום שהם הורמון גדילה להזרקה יומיומית. קל להבין מדוע מי שנזקקים לכך, במיוחד ילדים, יעדיפו זריקה שבועית במקום יומית.

פרופ' פארס חזר לארץ, הקים חברה בחממה של הטכניון וקיבל רישיון מאוניברסיטת וושינגטון לנסות את הטכנולוגיה הזאת על שלוש מולקולות אחרות. "וכמו שקורה הרבה פעמים בישראל", אומר נוביק, "החברה הוציאה את כל הכסף ולא הגיעה לאבני הדרך שלה. בסופו של דבר, חממת הטכניון החליטה שהיא לא משקיעה בזה יותר ולא ידעה מה לעשות עם זה. היו לחברה חובות של 75 אלף דולר ולא היה לה כסף לשלם את התשלום השנתי של 15 אלף דולר לאוניברסיטת וושינגטון עבור הרישיון".

ד"ר אברי הברון, שנוביק מגדיר "ידידי האהוב", היה אז יועץ של חממת הטכניון והתבקש לעשות משהו עם החברה, "והוא הסתובב בכל קרנות הון הסיכון המעטות שיש פה בישראל, ואף אחד לא רצה לגעת בזה". הברון פגש את נוביק, נוביק עניין את ה"וועדה המייעצת" שלו, והם החליטו שזה מה שחיפשו.

אמרת שחיפשתם חברות מלוכלכות. מה היה מלוכלך בפרולור?

"זה היה בסך הכול סיפור מדעי, אפילו בלי הוכחה ספציפית בחיות. החברה הייתה בחובות וכל עובדיה פוטרו".

נוביק ושותפיו לקחו את החברה, הכניסו 150 אלף דולר כהלוואת בעלים, ובדצמבר 2005 הצליחו לגייס 3 מיליון דולר מ"חבורה של גינקולוגים ורופאי עיניים", כלומר משקיעים קטנים, רבים מהם מתחומי הרפואה השונים. "עד היום אני לא מבין איך עשינו את זה", הוא אומר, "זה היה נס רפואי".

הם פתחו מעבדת פיתוח בנס ציונה וגייסו צוות. נוביק נשא ונתן עם אוניברסיטת וושינגטון והרחיב את הרישיון לכל חלבון שהוא, והם התחילו לפתח את המוצר המוביל, הורמון גדילה שאפשר להזריק פעם בשבוע. בהתחלה הוגדר המוצר כהורמון גדילה למבוגרים אף שהמטרה הייתה תמיד ילדים. "אבל הרגולטור לא רוצה שתעשה ניסוי בילדים בלי שהם נעשו קודם במבוגר, ובצדק".

למה מבוגרים צריכים הורמון גדילה?

"יש אינידקציה קלינית של מבוגר שחסר לו הורמון גדילה, לרוב בעקבות ניתוח ראש שפגע בהפרשת ההורמון. בתיאוריה זה שוק קטן, אבל יש שימושים נוספים, למשל לטיפולי הצערה, וגם בעולם הספורט, עבור אתלטים מקצועיים, כי תוספת הורמון גדילה גורמת להתאוששות מהירה מפציעה". חלק מהשוק "הנוסף" להורמון גדילה, כרגע לא חוקי. פרולור קיוותה כי בעקבות הניסוי, תוכל לכבוש באופן חוקי יותר את השוק הזה.

בגורי עכברושים זה עבד יפה. הם הגיבו להורמון הגדילה שמוזרק פעם בשבוע כמו שהגיבו למוצר הקיים, הורמון גדילה בהזרקה יומית. אבל בשוק זה לא עבד. "הייתי מסתובב עם המצגת בוול סטריט, ואף אחד לא הקשיב לי. אמרו לי 'פרה-קליני (כלומר בשלב שלפני הניסוי בבני אדם, ש' ל' וג' ו') - לא שווה'".

ב-2007 נגמר הכסף, ואז התחילו לחפש משקיעים. "מתוך ייאוש, מיזגנו את החברה לתוך שלד בורסאי, כי בתעשייה הזאת משקיעים אוהבים יותר להשקיע בחברות ציבוריות". במקביל, הגיעו דרך ג'יין ז'או, סגן היו"ר של אופקו, לפגישה עם פרוסט, שהקשיב "ולאחר 35 דקות אמר, 'הבנתי, אני בפנים'".

 פיליפ פרוסט/ צילום: תמר מצפי

ב-2010 הם רשמו את פרולור למסחר בבורסת ניו יורק ובמקביל ברישום דואלי בתל אביב, ומאותו זמן התחיל נוביק בחיזורים לשיתוף פעולה עם חברות התרופה הגדולות. בשלב מסוים הציע לפייזר, "תנו לי 10 מיליון דולר מקדמה ונעשה עסקה, אבל האיש מפייזר אמר, זה מוקדם מדי עבורנו". עבור דחיית ההחלטה נאלצה פייזר לשלם בסוף 2014, כאשר נרקמה סוף-סוף העסקה, 295 מיליון דולר מקדמה וצפי לתשלום של עוד 275 מיליון דולר בהמשך. "ככה זה החברות הגדולות", אומר נוביק. "לא אכפת להן לשלם הרבה, אבל הן רוצות את זה ללא סיכון".

אבל בינתיים, ב-2013, נמכרה פרולור לאופקו. "החברה הייתה טובה בלפתח מוצר", מסביר נוביק, "אבל השלב הבא של המשך הפיתוח והמסחור צריך להיעשות על-ידי מישהו עם כיסים עמוקים יותר. המקום שלנו במחזור החיים של פרולור נגמר".

נוביק התבקש להישאר עוד שנה וחצי, כמנכ"ל הזרוע הישראלית אופקו ביולוגי'קס, ולא אהב את החוויה. "חודש אחרי הרכישה, שיחת טלפון: כל צ'ק או העברה בנקאית מעל אלף דולר צריך אישור ממיאמי (ממטה אופקו). אני לא איש של תאגיד. אני יזם, אני לא טוב בלדווח למישהו, זה לא המקום שלי. אחרי שחתמנו את העסקה עם פייזר, עזבתי".

"הבנו שיש פה משהו מעניין"

נוביק, ואיתו חלק מהצוות שלו בפרולור, עזבו בלי לדעת לאן, והתחילו להיות מחוזרים. "הפכנו להיות ידועים בישראל כי האקזיט שלנו עשה גלים. בוול סטריט זו רכישה קטנה, אבל בישראל זה ביג דיל, אז הייתה לנו יכולת להסתכל על הרבה חברות בארץ ולבחור". אנלייבקס דמתה במובן מסוים לפרולור כפי שאיתרו אותה - חברה שנגמר לה הכסף ולא הגיעה לאבן הדרך שהייתה צריכה להגיע אליה. אבל ממה שראו, הם החליטו שזה "הדבר הכי מעניין עם ההסתברות הכי גבוהה לייצר משהו שייצר שינוי".

כדי להבין מה עושה אנלייבקס, מגייס נוביק דימויים צבאיים, ומקביל את מערכת החיסון לקו גבול בדרום. חיילי הסדיר מקבלים איתות של חדירה, והם המגיבים הראשונים שמנסים לנטרל את הבעיה. הסדירניקים של מערכת החיסון נקראים מקרופגים. אם הם לא מצליחים לנטרל את הבעיה, הם מזעיקים כוחות - החיילים באמצעות מערכת הקשר, המקרופגים באמצעות הפקת סימני תקשורת. ככל שהבעיה גדולה יותר, הסימן חזק יותר. ואז מגיעות הסיירות. תאי T ותאי NK. תאי הרג רציניים. השלב הבא הוא דעיכה של האירוע, שבה אותם מקרופגים ממלאים את תפקידם הבא: לסלק את התאים החצי מתים מהאירוע על-ידי בליעתם. ככל שהם בולעים יותר תאים כאלה, הם מפרישים פחות סימני תקשורת, והגזרה חוזרת להיות שקטה.

 מקרופג / צילום: Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב

אבל לפעמים, מסיבות שאינן ברורות, התאים הסדירניקים האלה ממשיכים לקרוא בקשר, לזמן עוד ועוד תאי הרג, ואז תאי ההרג מתחילים לתקוף גם תאים לא נגועים, והרבה פעמים התקיפות מתרחשות באיברים חיוניים כמו מוח, לב, ריאות, כליות וכבד. התוצאה היא אי תפקוד איברים, שיכול להחמיר לקריסת איברים, ומשם עלול להידרדר למותו של החולה.

"שניים נכנסים לבית חולים עם דלקת ריאות", מסביר נוביק, "אצל האחד, רמת החיידק יורדת ומשחררים אותו הביתה. אצל השני, רמת החיידק יורדת, אבל מצבו דווקא מחמיר, ובסוף הוא מת מקריסת מערכות". תופעה דומה יכולה לקרות בהשתלות מח עצם ובמקרים נוספים, ולאחד המופעים קוראים כאמור ספסיס, שמהווה בעיה קשה ונטולת פתרון למערכות הבריאות בעולם.

ואיך אתם חושבים לפתור את זה?

"אנחנו מנסים להשתמש במנגנון שהאבולוציה המציאה להרגיע את התאים האלה - בכך שהם בולעים את התאים החצי מתים. אנחנו אומרים, אם הם לא נרגעים, אולי ניתן להם יותר? הרעיון שלנו הוא לתת באינפוזיה לחולה מאות מיליוני תאים חצי מתים, להעמיס עליו כל-כך הרבה, לגרום למקרופגים לבלוע כל-כך הרבה, שבסוף הם יירגעו".

אנלייבקס פותחה על-ידי בית החולים הדסה, והמדע פותח על-ידי פרופ' דרור מבורך, שנוביק כל-כך מתפעל ממנו עד שהוא משווה אותו לגיבור האימונולוג בסדרה "האוס". מניותיה הוחזקו על-ידי HBL (הדסית ביו-לאבס) ונוביק נכנס לחברה וארגן סיבוב השקעה של 8 מיליון דולר, "לתת חמצן".

ואיך אתה יודע ששיטת פיטום המקרופגים באמת תצליח?

"כשאתה מתחיל, אתה לא יודע, אתה מנחש. בניסוי הראשון שלהם הם גרמו לעכברים לתגובה חזקה וקטלנית של המערכת החיסונית. וזה עבד. אז נכון שלאף משקיע לא אכפת שהצלת 20 עכברים, אבל מבחינתנו הבנו שיש פה משהו מעניין".

ב-2014 עברו לאנשים - בניסוי של 13 מושתלי מח עצם שקיבלו אינפוזציה של התאים החצי מתים 24 שעות לפני ההשתלה. מתוכם, רק שישה קיבלו את האינפוזיה במינון אפקטיבי. לדברי נוביק, המדד המקובל הוא לבדוק מה אחוז החולים שלאחר חצי שנה מיום ההשתלה נשארו בחיים ללא סיבוכים רציניים. בדרך כלל, המספר עומד על 30%-40%, ולדברי נוביק, "אצלנו היו 100%". מה שעוד קרה היה שהשישייה של אנלייבקס שוחררה בממוצע אחרי 22 יום מבית החולים, בשעה שבדרך כלל מושתלי מח עצם מאושפזים 50-45 יום לאחר ההשתלה.

"עכשיו הודענו שאנחנו מקווים להתחיל עד הרבעון הקרוב את הניסוי בשלב 3-2 באינדיקציה של מניעת תגובת יתר של מערכת החיסון אחרי השתלות מח עצם. הפעם יהיו 40, וזה מספיק במקרה הזה. יש מסלול רגולטורי באירופה המיועד רק למקרים שבהם יש תמותה גבוהה ופגיעה גבוהה בחולים, ובמסלול הזה אפשר לקבל אישור מותנה, כלומר הרגולטור מוכן לשקול אישור שיווק לתרופה לאחר ניסוי קליני שבו לא הראינו מובהקות סטטסיטית ליעילות התרופה, אלא רק מגמה של מובהקות במעט חולים".

ההיגיון ברור: במקום שאנשים מתים כל יום, הרגולטור רוצה להאיץ את התהליך ולתת אישור שיווק במקביל לשלב 3, האחרון והקובע בדרך כלל לאישור.

"פספסנו את הגל בארבעה חודשים"

הספסיס הוא השוק הגדול יותר שאליו מכוונת החברה. כאמור, שישה חולים בבית החולים הדסה הגיבו יפה - כולם היו עם ספסיס חמור וכולם הסכימו להיכנס לניסוי. ההשוואה היא בינם לבין 37 חולים שדומים להם הן ברמת הספסיס והן בפרמטרים נוספים כמו גיל ומקור הספסיס. אצל השישה לא חלה החמרה בהידרדרות, ואילו בקבוצת הביקורת ההידרדרות הייתה כפולה ממה שהייתה בעת הכניסה לבית החולים. "זה לא תקף סטטסיטית", מודה נוביק, "אבל זה מריח כמו פוטנציאל".

נשמע משכנע, אבל נראה ששוק ההון מסרב להתרגש או להתלהב עדיין. למעשה, גם במקרה הזה, כדי להנפיק נדרשת לתעלול השלד והרישום הכפול בבורסות.

"רצינו להנפיק ב-2015, ולא הצלחנו. כל חברה היא בת הנפקה, השאלה היא תזמון ומחיר. כשיש גל מטורף אפשר להנפיק גם על חצי עכבר. אבל פספסתי את הגל באיזה ארבעה חודשים, וחזרנו לעבוד. לבסוף עשינו את הטריק שעבד בעבר, כי לא משנה איך מגיעים להיות ציבוריים, העיקר להגיע לבורסה כך שאפשר יהיה לגייס כסף. אחרי המיזוג שלווה בגיוס הון, עשינו רישום כפול גם בתל אביב, גם כדי להעלות את הסחירות, וגם כי בארץ יש הרבה משקיעים מוסדיים עם הרבה כסף, אבל קשה להם להסביר בוועדת ההשקעות השקעה שהיא לא במדד. לכן אמרנו, 'נעשה רישום כפול וניכנס למדד תל אביב 125'".

ואז עשיתם רכבת הרים מטורפת. עם ההנפקה ביולי, המניה זינקה ושווי השוק הגיע ל־1.4 מיליארד שקל בשיא, ובתחילת החודש שעבר די התרסקה ולא התאוששה עד היום, כששווי השוק ממשיך לרדת. מה קרה?

"זה מתחיל בזה שכל מיני אנליסטים כותבים כתבות. קשה לי לקבל את העובדה שאדם עושה אנליזה גם על חברת חיפושי גז ונפט, גם על סלקום וגם על חברת ביוטק. ואז יש משקיעים מתוחכמים שנכנסים לכל מיני פוזיציות שורט. עברנו את זה גם בפרולור. השורטיסטים הורידו אז את החברה לשווי של 27 מיליון דולר וארבע שנים לאחר מכן מכרנו אותה בחצי מיליארד דולר".

טוב, לא עברו ארבע שנים, אבל המניה של אנלייבקס לא רק שלא התאוששה אלא ממשיכה לרדת.

"התפקיד שלי ושל הצוות זה לוודא שהתרפיה שלנו עובדת. אנחנו פחות מתרגשים ברמה הפילוסופית מירידה של מניה".

ותוך כדי זה, המנכ"ל שמוליק הס עזב אחרי פחות משנה.

"המנכ"ל היוצא הוא איש נהדר, מוכשר, אנרגטי, יודע לתקתק דברים, מנוסה. הוא החליט לעזוב. בגדול, משקיע צריך לשאול אם יש את הצוות הנכון, ואני חושב שעכשיו יש. אם המנכ"ל הקודם היה יכול להיות חלק מזה, אז היה נהדר, אבל אם לא - אז לא. אני מצטער שאני נשמע קצת קר לב, אבל יש לי תפקיד להיות המבוגר האחראי. אין לי את הפינוק להתעסק באירועים דרמטיים אישיים ובמניות מתרסקות".

ופינוק להתעסק בקשרים מהעבר? מה שלום פי ג'יי?

"אנחנו לא בקשר, אני יודע שהוא מנכ"ל של חברה קטנה בתחום הסטרימינג".

"כל דבר שפיליפ פרוסט נגע בו, נהיה זהב"

לפני כחודש וחצי הודיעו אופקו וענקית התרופות פייזר, המשתפות פעולה בפיתוח הורמון הגדילה, כי השיגו את היעד העיקרי בניסוי הקובע לצורך אישור תרופה (שלב 3) לשימוש לילדים, ונוביק, אף שניתק כל קשר עם אופקו ומכר מזמן את המניות שקיבל, לא מתאפק ומתגאה ב"מוצר הזה שפיתחנו, ועוד מעט יגיע לשוק". התוצאות של הניסוי לא הובילו לנסיקה דרמטית במניית אופקו, שמאוחר יותר עלתה מסיבות אחרות, אך החברה אופטימית לגבי המוצר והפוטנציאל שלו.

איך התרשמת מפיליפ פרוסט?

"פיל היה אחד האנשים המפורסמים בתעשייה. הייתה לו הצלחה גדולה עם החברה שלו איווקס, שאותה מכר לטבע בעסקה של 8 מיליארד דולר, ובכלל, כל דבר שנגע בו נהיה זהב".

כל דבר חוץ מטבע?

"יש בעייתיות בטבע, והיא לא הומצאה על-ידי פרוסט וג'רמי לוין (מנכ"ל טבע לשעבר שעזב בשל מתיחות עם פרוסט, שהיה אז יו"ר, ב-2013, ש' ל' וג' ו'). יש בעיה שורשית. כל העובדות היו מולם והייתה התעלמות מוחלטת: היה מוצר אחד עם רווח עצום (קופקסון) שהולך להיגמר יום אחד (כלומר, שהפטנט עליו יפוג, ש' ל' וג' ו')".

מה הם היו צריכים לעשות?

"במקרה כזה, אתה חייב לקבל החלטה אם אתה הולך להפוך לחברה אינובטיבית, המפתחת תרופות מקוריות, או לא. ואם אתה מחליט להפוך לאינובטיבי, אתה צריך לערוך שינויים מפליגים בצוות הניהולי. אתה לא יכול לקנות חדשנות ולהלביש אותה על חברה עם דנ"א גנרי. קטונתי, זה לא הביזנס שלי, אני בקושי יודע לנהל חברה של 30 איש, אבל זה מה שאני חושב".

ואולי סתם נעלבת כי לא קנו את פרולור בשעתו?

"הם באמת כמעט קנו אותנו אבל ויתרו עלינו. התירוץ הרשמי היה שתהליכי הייצור שלנו לא מספיק טובים וה-FDA לא יאשר תרופה שיוצרה כך".

הייתה גם שמועה שפרוסט הסתכסך בגלל זה עם ג'רמי לוין. הוא היה בעל השליטה גם בפרולור וגם באופקו, אך קיווה כי טבע תרכוש את פרולור.

"לא, מזה הוא דווקא היה מרוצה כי הרי הוא קנה אותנו וזה היום המוצר המוביל שלו באופקו".

באשר לפרוסט עצמו, לפני כשנה התפרסם כי הוא מואשם בהרצת מניות וכי רשות ניירות ערך האמריקאית טוענת כי קבוצת משקיעים והוא ביניהם הריצה מניות במשך חמש שנים וגרפה רווח של 27 מיליון דולר. איך הגבת כשקראת את זה?

"הייתי קצת המום. זה לא התחבר לי. אני מכיר את פיל מצוין ופיל לטעמי לא מתעסק בשטויות האלה. הוא לא צריך את זה. אבל פיל נורא אוהב 'גוד דילס', כמו כל משקיע, ואם באה אליו חבורה ואומרת 'אנחנו משקיעים בדולר וחושבים שזה יהיה שווה עשרה דולר' - אז הוא נכנס. ואז הם מתקשרים ואומרים 'הגיע לעשרה דולר, תמכור'. אז הוא מוכר. אבל אני לא מאמין שהוא ידע שמשהו שם לא בסדר".

אתם ידידים?

"לא דיברנו כבר שנה בערך, אבל אנחנו בקשר".