החלטה היסטורית בארה"ב: הסנאט הכיר רשמית ברצח העם הארמני

החלטה היסטורית בארה"ב. 101 שנה לאחר רצח העם הארמני בטורקיה בו נטבחו בין מיליון למיליון חצי איש, הסנאט האמריקני החליט להכיר בו. ההחלטה, שהינה בעיקר מוסרית והצהרתית, מגיעה על רקע מערכת היחסים הרעועים בין ארה"ב וטורקיה בשנים האחרונות ובמיוחד בעקבות מעורבותה של טורקיה במלחמת האזרחים בסוריה באחרונה. על פי דיווחים בטורקיה, בעקבות החלטת הסנאט, טורקיה הוציאה בשעה האחרונה זימון לשגריר ארה"ב באנקרה לשיחת נזיפה. 

ההחלטה של הסנאט עברה פה אחד לאחר שאושרה לפני חודשיים בבית הנבחרים של ארצות הברית ברוב של 405 מול 11 מתנגדים. ההחלטה אינה נושאת כל תוקף מחייב ולכן היא מוסרית בעיקרה, אך לא ניתן להתעלם מהרקע להחלטה - מערכת היחסים העכורה בין המדינות.

מאז רצח העם הארמני, פעלה הממשלה הטורקית באמצעים אלימים ודיפלומטיים להכחשת חלקה בטבח. הממשלה הטורקית מתנגדת לשימוש במלים "רצח עם" ומסרבת לקבל אחריות כלשהי על המאורעות. לטענתה נרצחו כ-300 אלף מבני המיעוט הארמני אך זאת כחלק ממאורעות מלחמת העולם הראשונה ולא באופן שיטתי או כחלק מהחלטה של הממשל באותם ימים.

ישראל לא מכירה ברצח העם הארמני

כיום למעלה מ-30 מדינות מכירות ברצח העם הארמני השיטתי והמאורגן בידי העם הטורקי ובהם גרמניה, צרפת דנמרק, פרגוואי, שוויץ, קנדה, איטליה, הוותיקן ואחרות.

למרות הצל של שואת היהודית במלחמת העולם השנייה, עד היום ישראל לא הכירה רשמית ברצח העם הארמני בשל אינטרסים כלכליים ומדיניים ופחד מפני משברים דיפלומטיים, והיא מתייחסת אליו כאל "הטראומה הארמנית". כאשר ברקע מערכת יחסים עכורה מאד בשנים האחרונות עם טורקיה, במאי 2018 אישרה מליאת הכנסת דיון והצבעה על הכרה רשמית של מדינת ישראל בטבח. הדיון טרם התקיים.

להכרה ולזיכרון יש חלק חשוב בהתמודדות של העמים - הקורבן והמקרבן - עם ההיסטוריה. מעבר ללקיחת אחריות שיש לה צדדים אופרטיביים שונים, קיימת גם אחריות מוסרית לא להתעלם או להשכיח את העבר כדי שהוא לא יחזור על עצמו. בהקשר זה זכורה במיוחד האמירה המיוחסת להיטלר כי "לא אכפת לי מה תגיד עלי הציוויליזציה האירופית החלשה מי בכלל זוכר היום את השמדת הארמנים", לאחר שהציג בפני קציני הצבא הגרמני את תוכניתו לפלישה לפולין באוגוסט 1939.

הרקע לרצח העם הארמני

לטבח העם הארמני קדם תהליך היסטורי אלים של דעיכת האימפריה העות'מאנית שהארמנים כמיעוט היו מנפגעיו העיקריים. בני העם הארמני חיו כמיעוט ברחבי האימפריה העות'מאנית - ב-1890 הם מנו כ-2.5 מיליון איש. בשונה מרוב האוכלוסיה באימפריה, שהייתה מוסלמית, רוב הארמנים היו נוצרים. נישאים על רקע גל הלאומיות של העת החדשה, מספר ארגונים ארמנים דרשו אוטונומיה והמרידו את האוכלוסיה נגד השלטונות. בתגובה הסולטאן עבדול חמיד השני השית את הכורדים בממלכה נגדם והקים את "חמדייה" - מיליציות צבאיות לא רשמיות שהורכבה מחיילים כורדים.

אלה, יחד עם המון מוסלמים מוסת, טבחו ודיכאו את הארמנים באירועים שונים לקראת סוף המאה ה-19. ההערכות מדברות על בין 100 ל-200 אלף ארמנים שנרצחו על ידי הצבא העות'מאני, המיליציות הכורדיות וההמון המוסלמי בין השנים 1894 ל-1896. הרציחות לוו בהרסה של כניסיות ומנזרים ובחיסולם של מאות כפרים ברחבי האימפריה.

גם לאחר ההפיכה הצבאית ב-1908, כאשר "הטורקים הצעירים" עלו לשלטון מצבם של הארמנים לא הוטב. הארמנים שוב שימשו שעיר לעזאזל ועשרות אלפי נטבחו ונשדדו. בוועידת הטורקים הצעירים שנערכה ב-1911 הוחלט על יישום תהליך עות'מאניזציה ברחבי האימפריה. המשמעות המעשית היתה החלת טיהור אתני של המיעוטים הנוצריים ברחבי האימפריה.

רצח העם הארמני

כפי שקרה פעמים רבות בהיסטוריה, אחד הסימנים המוקדמים לבאות, הוא חיסול ההנהגה הרוחנית, התרבותית והאינטלקטואלית. בליל ה-24 באפריל 1915 פרצה משטרת איסטנבול לבתיהם של 235 ממנהיגי הקהילה הארמנית. אלה גורשו ונרצחו. חודש לאחר מכן חוקק "חוק הגירוש הזמני" שהעניק לממשלה ולצבא את האפשרות לגרש כל מי שנחשד כ"איום".

בחסות מלחמת העולם הראשונה, ועזיבתם של חלק ניכר מהדיפלומטים והקונסולים הזרים, נוצרה קרקע מאפשרת לביצוע השמדה. לטובת העניין, משרד המשפטים ומשרד הפנים הקימו ארגון מיליציות שהורכבו מפושעים ואסירים שקיבלו חנינה לטובת התפקיד. הארמנים קיבלו הוראה לעזוב את בתיהם ולהתכונן לגירוש מאורגן למדבר הסורי ולפאתי טורקיה.

בדומה לצעדות המוות שאירעו לקראת סוף מלחמת העולם השניה, כך צעדו במשך שבועות מאות אלפי ארמנים - נשים וגברים, ילדים וזקנים - בשיירות מאורגנות ללא מזון ומים. על פי ההערכות בדרך נאנסו, הוכו ונרצחו אלפים מדי יום. "הדרכים זרועות בגופות של מגורשים, ואלה ששורדים נגזר עליהם מוות ודאי. זוהי תוכנית להשמיד את כל העם הארמני", דיווח "ניו יורק טיימס" באוגוסט 1918.

אהרן אהרנסון מהמחתרת היהודית ניל"י הכין במהלך מלחמת העולם מסמך על טבח הארמנים בשם Pro Armenia, במסמך שהועבר לממשלה הבריטית, תיאר אהרונסון גם את חוויותיה של אחותו שרה אהרונסון: "לנגד עיניה ממש ראתה את עינויי הארמנים בידי הטורקים. ראתה מאות פגרים של ארמנים, מושלכים ולא מובאים לקבורה, כשכלבים אוכלים אותם".

40 הימים של מוסא דאג

לרצח העם הארמני היו שיטות שונות: העמסה על ספינות והטבעתן בלב ים ("ראיתי אלפי נשים וילדים חפים מפשע מוצבים בסירות שהפכו אותן בים השחור", תיאר קונסול איטלקי); שריפת אסמים מלאי בני אדם ("השיטה הקצרה ביותר להיפטר מהנשים והילדים שהיו מרוכזים במחנות השונים הייתה לשרוף אותם", כתב אחד הגנרלים בתצהיר).

האירוע המפורסם ביותר, שזכה לתיעוד בתרבות, הוא ניסיון הטבח של אלפי ארמנים על הר משה (מוסא דאג). במשך חמישים ושלושה ימים הכוח הצבאי לא הצליח לגבור על חמשת אלפי הארמנים שהתקבצו במקום. האירוע זכה לפרסום בעקבות ספרו של הסופר היהודי פרנץ ורפל "ארבעים הימים של מוסא דאג".