דעה: מסים אינם "נטל" ואינם "שוד"

לפי דוח של ה-OECD שפורסם לאחרונה , בשנת 2018 עמד שיעור ההכנסות ממסים של ישראל על 31.1% מהתוצר. באותה שנה, השיעור הממוצע בארצות ה-OECD היה גבוה יותר: 34.3%. רמת המיסוי בישראל מציבה אותה בקרב קבוצת המדינות המפותחות בעלות רמת מיסוי נמוכה יחסית.

רמת המיסוי הנמוכה, פוגעת ביכולת של המדינה להציע שירותים ראויים בתחום החינוך, הבריאות, הרווחה והדיור. למרות תפנית מסוימת בשנתיים האחרונות, בשנת 2018 עדיין היה שיעור ההוצאה הציבורית האזרחית בישראל ביחס לתוצר בין הנמוכים בקרב מדינות המערב. לשם המחשה, כדי להשתוות לממוצע ה-OECD בהיקף ההוצאה האזרחית ביחס לתוצר, הייתה צריכה ישראל להגדיל את ההוצאה האזרחית שלה בשנת 2018 בהיקף של כ-110 מיליארד שקל.

אלא שבכל פעם שמועלית הצעה להעלאת המס בישראל, נשמעת זעקה מפי המתנגדים הגורסים שהמס בישראל כבר עכשיו מוטל בעיקר על העשירונים העליונים בלבד, המשלמים חלק גדול מהכנסתם במסים. הטיעונים של מתנגדים אלו מבוססים על שתי הנחות ערכיות שעל פיהן 'הנטל' המוטל על העשירים גבוה מדי, וכי המסים מהווים מעין "שוד" שמטרתו העברת כסף מעשירים לעניים. אלא שטענות אלו הן לא מדויקות, חסרות הגיון ציבורי ומופרכות מבחינה רעיונית.

אמנם, אם מתמקדים במסים הישירים בלבד, הרי שמשקי בית מהעשירון העליון שילמו בשנת 2017 בממוצע 32.4% מהכנסתם כמס ישיר, זאת בשעה שמשקי בית מארבעת העשירונים הנמוכים שילמו רק כ-3%. עם זאת, מבט זה מתעלם מכך שישנם מסים נוספים שמשקי בית חייבים בהם ובהם בעיקר המע"מ. כאשר בוחנים את כלל תשלומי המסים, ישירים ועקיפים, נמצא כי מערכת המס הישראלית הרבה פחות פרוגרסיבית משנדמה.

בדיקה שערך הכלכלן הראשי במשרד האוצר העלתה כי בשנת 2015 שילמו כלל משקי הבית בישראל, בממוצע, 40.5% מסך הכנסתם ברוטו על מסים, ישירים ועקיפים ביחד. בדיקה זו הראתה כי העשירון ששילם את השיעור המס הגבוה ביותר כאחוז מההכנסה ברוטו היה דווקא העשירון התחתון, 52.3%. העשירון העליון, לעומתו, הוציא רק 47.7% מסך הכנסתו על מסים. יתר העשירונים שילמו מס כולל ממוצע בשיעור של 34%-42% מההכנסה ברוטו.

מסים אינם מהווים "נטל" לא רק בשל גובהם (שכאמור, בישראל כלל אינו גבוהים), אלא גם בגלל ההוצאה המדינתית שהם מאפשרים. אלמלא המיסוי המוגבר של בעלי ההכנסות הגבוהות, המדינה לא הייתה יכולה לממן את מערכות השירותים החברתיים שמהן נהנית כלל האוכלוסייה. הודות לשירותים אלה, המשק נהנה מכוח עבודה משכיל ובריא לעבודה והוא יכול לאייש את עמדות הייצור והשירות ולתרום לצמיחה של המשק.

הטענה הנוספת, המשווה גביית מס ל"שוד" חדרה לשיח הציבורי בישראל על-ידי החוגים הליברטריאנים. טענה זו מבוססת על ההנחה שהכנסה של כל עובד בשוק העבודה הושגה באופן עצמאי ובכוחות עצמו בלבד, כאשר המדינה 'מגיעה' רק בשלב מאוחר יותר, מתערבת וגובה מסים מההכנסה המקורית. אלא שתפיסה זו היא חסרת שחר.

ללא מסים אין מנגנון מדינה, וללא מנגנון מדינה אין תשתיות ושירותים המהווים בסיס לפעילות הכלכלית כולה: המדינה היא זו המייצרת את זכות הקניין ומגנה עליו, והיא גם זו המייצרת ומאפשרת את התשתיות ואת השירותים שאפשרו לעובד להשיג את הכנסתו מלכתחילה. לדוגמה, ללא מערכת חינוך ציבורית לא יכול היה העובד להשיג את כישוריו שמאפשרים את הכנסתו. ללא מערכת של תשתיות פיזיות, כבישים, מערכת תקשורת וחשמל לא ניתן היה לייצר הכנסה, ועוד.

המשמעות היא שכל דיון על "הכנסה לפני מס" הוא דיון תאורטי, שכן לא קיימת בפועל הכנסה כזו. הכנסות ברוטו, כמו גם המסים המוטלים עליהן, מהוות שתיהן תוצר של המערכת הפוליטית-כלכלית שהסדריה נקבעים על-ידי החברה ומונהגים על-ידי מוסדות המדינה.

לסיכום: מסים אינם "נטל", ובוודאי שאינם "שוד". מסים מהווים את האמצעי העיקרי של המדינה למימון הוצאותיה, בהם שירותים חברתיים לכלל הציבור. לכן ראוי ומוסרי שהציבור יקבע במשותף את גובה המס הרצוי ואת השימושים שייעשו בכספי המדינה, בהתאם לתפיסות הערכיות ולסדרי העדיפויות שייקבעו. נכון להיום, מדינת ישראל גובה מעט מס, ובמקביל וכתוצאה מכך מספקת שירותים חברתיים ברמה מדולדלת. ספק רב אם זו המציאות המועדפת על מרבית האוכלוסייה בישראל. 

הכותב הוא חוקר במרכז אדוה