דעה: בבריטניה ניצחה השמרנות, אך התאצ'ריזם עודנו מחכה לשעתו

החגיגה בחוגים השמרנים בבריטניה ובעולם, רבה ולא בכדי, לנוכח הישגו המרשים של בוריס ג'ונסון בבחירות.  לאחר תקופה ארוכה של מבוי פוליטי סתום, שגבה את הקריירה הפוליטית של שני ראשי ממשלה שמרנים, דיוויד קמרון ותרזה מיי, יתאפשר סוף-סוף לשמרנים לחלץ את בריטניה מחיבוק הדוב של האיחוד האירופי ולזקוף את גאוותה הלאומית. אולם בשעת האופוריה השמרנית חשוב להתבונן במציאות: אף שמדובר בניצחון השמרני הגדול בבריטניה מאז ימי רה"מ מרגרט תאצ'ר, הניצחון אינו חזרה לתאצ'ריזם. אדרבה, להוציא את הברקזיט, המפלגה השמרנית מתרחקת בעקביות מ"התאצ'ריזם" שאפיין אותה בימי גדולתה בשנות השמונים.

כאשר עלתה תאצ'ר לשלטון ב-1979, היא קיבלה מדינה חלשה בזירה הבינלאומית, מדשדשת כלכלית, עם מורל לאומי שפוף. היו אלה השלכות הקונצנזוס הדו-מפלגתי ששרר בבריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה, הסכמה לאומית שדבקה במדיניות קיינסיאנית בכלכלה, בהלאמות, ובהעצמת מדינת הרווחה. כהשקפת עולם פוליטית, ביקשה תאצ'ר לשנות זאת, כדי להשיב לבריטניה את עוצמתה הלאומית, לגלגל לאחור את פולשנות מדינת הרווחה, לתת דרור לכוחות היצירה של השוק החופשי, לצמצם את ההוצאה הציבורית, להיאבק בנחישות בכוח ארגוני העובדים שחנקו את הכלכלה, ולהפריח מחדש ערכים ויקטוריאניים נשכחים, כאחריות אישית, משמעת עצמית, חריצות, חסכנות וערכי המשפחה המסורתית, שהכרחיים לדעתה לקיום חוסן חברתי.

אין זה מפתיע, אפוא, לגלות ששני ההוגים המזוהים ביותר עם התאצ'ריזם הם חתני פרס נובל לכלכלה, מילטון פרידמן ופרידריך האייק. "בזה אנחנו מאמינים", אמרה תאצ'ר על ספרו של האייק, "חוקת החירות", והטילה אותו על שולחן ועידת השמרנים.

ברם לצד השקפת העולם התאצ'ריסטית רווחת השקפה אחרת, "שמרנות של אומה אחת", ששורשיה מצויים בחזונו החברתי של ראש הממשלה מהמאה ה-19, בנג'מין ד'יזראלי. גישה שמרנית זו, שמשלה במפלגה השמרנית עד לעליית תאצ'ר, ושחזרה למשול בה לאחר פרישתה, היא מעמדית, ולכן פטרנליסטית, ועיקרה להקהות את המתחים המעמדיים בחברה. בהתאם, היא מעניקה חשיבות למשק-שוק עם אסדרות (רגולציות), וחושפת סנטימנט קיים בשמרנות הבריטית, להבדיל מהאמריקאית, של חשדנות ואמביוולנטיות כלפי השוק החופשי.

סנטימנט חשדני זה בא לביטוי בולט אצל קודמתו של ג'ונסון, רה"מ תרזה מיי, שביקשה להסיט את המפלגה השמרנית ממורשתה התאצ'רסטית, ואף לעגה לה כאשר הכריזה בקמפיין הבחירות שלה, כי השמרנים אינם מאמינים בשווקים חופשיים שאינם מרוסנים, דוחים את "כת האינדיבידואליזם האנוכי" וסולדים מחוסר הוגנות ומהאי-שוויון. לדבריה, שמרנות אמיתית משמעה מתן אמון בטוב שהמדינה יכולה לעשות.

ג'ונסון לא הלך רחוק כמיי, אך גם הוא נמנע מאימוץ התאצ'ריזם, כפי שעולה מהשוואה חטופה בין "המניפסט השמרני" שעליו הוא חתום לאלו שהוציאה תאצ'ר. כך למשל, המילה "הפרטה" שמופיעה במניפסט תאצ'ר מ-1987 שש פעמים, אינה מוזכרת אצל ג'ונסון. המילה "תחרות" מוזכרת עשר פעמים אצל תאצ'ר, לעומת פעם אחת אצל ג'ונסון. בדומה, הביטוי "בחירה אישית" מופיע 19 פעמים במניפסט תאצ'ר, לעומת פעם אחת במניפסט ג'ונסון.

מנגד, המילה "סבסוד" מופיעה אצל ג'ונסון 33! פעמים לעומת חמש פעמים אצל תאצ'ר. מכאן נסיק, כי אף שהמניפסט השמרני טוב בהרבה מזה של הלייבור, ועל אף שמצויות בו מספר נקודות אור, כגון הבטחה לשלוט בגובה החוב הלאומי והימנעות מהעלאת מסים, בכל הנוגע לכלכלה ולחברה הוא פרוגרסיבי למדי. השמרנות שמושלת כיום בבריטניה היא של הוצאה ציבורית ומדינה מתערבת. לא מילטון פרידמן, לא פרידריך האייק, ולכן גם לא תאצ'ר, היו רווים ממנה הרבה נחת.

עם זאת, ההבדל בין התאצ'ריזם הבלתי מתפשר לשמרנות הרכה של ג'ונסון, אינו צריך לטשטש את העובדה שבכל הנוגע למדיניות חוץ, הברקזיט עצמו הולם את מורשתה המאוחרת של "אשת הברזל" (הכינוי לתאצ'ר), שהפכה עם הזמן ובהדרגה לאירו-סקפטית. אף שתאצ'ר ראתה בעין יפה שיתוף-פעולה כלל-אירופי, היכן ששיתוף שכזה עלה בתועלתו על פעולה לאומית עצמאית, היא סלדה מריכוז הכוח בבריסל ומהביורוקרטיה של האיחוד האירופי.

באחד מנאומיה המפורסמים בנושא, ציינה תאצ'ר כי זה אירוני שדווקא כאשר העולם נוכח בכישלון המפעל הריכוזי הסובייטי, אירופה עצמה צועדת בדיוק באותו הנתיב; והוסיפה, כי היא לא טרחה לגלגל לאחור את המדינה בבריטניה רק כדי להחליפה במדינת-על אירופית.

נקווה, שעם שוך המולת הברקזיט, תגלה השמרנות הבריטית מחדש את מורשת תאצ'ר גם בשאר ההיבטים, ותקרין מדוגמתה על מקומות אחרים בעולם. 

הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטה העברית. ייסד את תוכנית "אקסודוס" למחשבה מדינית שמרנית