לאחרונה נפל דבר בזירת העבודה בישראל - חברת הראל הודיעה על מהלך חדש, שבמסגרתו תאפשר לעובדיה להפחית את ימי העבודה לארבעה ימים בשבוע. היוזמה (האם יאמצוה עוד מעסיקים?) מציפה שוב את הסוגיה שבה מתחבטים מעסיקים ועובדים. הכוונה לשוק העבודה המודרני המערב בין שעות העבודה לשעות המנוחה והפנאי, כתוצאה משינויים טכנולוגיים ומקצב חיים ועבודה שהשתנו.
מצד אחד, ישנה ציפייה שהעובד יהיה זמין למתן מענה בענייני עבודה בכל עת בשעות היממה, גם כשאינו פיזית בעבודה. הדבר בולט כשמדובר בשוק העבודה בעולם גלובלי, ובמעסיקים שנותנים שירותים באמצעות עובדים בישראל, גם בחו"ל. במקרים אלה, לעבודה דרישות משלה ל"שעות".
מצד שני, עובדים עוסקים גם בענייניהם הפרטיים "בשעות העבודה הרשמיות". כלומר, גם בזמן שהותם בעבודה, ועקב השינויים הטכנולוגיים, נדרשים העובדים לפעילות פרטית, כגון: מעקב אחרי הודעות ווטסאפ, קניות באינטרנט, וסידורים שונים. היום קשה להבחין דיכוטומית בין "שעות העבודה הרשמיות" במקום העבודה כקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה, לעומת הזמן שבו העובדים נדרשים להיות זמינים בכל השעות, ובעיסוקם בעניינים פרטיים בשעות העבודה הנ"ל.
קיצור שבוע העבודה ושעות העבודה יקלו על העובדים, ויאפשרו להם להקדיש יותר זמן למשפחה, ללימודים ולפנאי. אולם שינוי כזה ללא שינוי בתרבות הארגונית, כך שלא יצפו שהעובדים יענו למעסיקיהם וללקוחותיהם כשאינם בעבודה, לא יועיל. כלומר, אם אכן כמתוכנן, יפחת גם שכר העובד יחסית לשינוי במשרתו, והוא יידרש להמשיך להיות זמין לעבודה גם בהיעדרו ממנה, לא עשינו דבר! מעבר לכך שהפחתת השכר מעקרת חלק ניכר ממטרת המהלך, דבר שישפיע על הכלכלה של רבים. ראוי שכל חברה השוקלת מהלך כזה, תבחן את יכולתה לנהל את העסק גם כאשר העובדים אינם נמצאים בעבודה בכל יום בשבוע (כשכל עובד נעדר ביום אחר). דרך זו אינה מתאימה למקומות עבודה שבהם נדרשת סינרגיה בין העובדים לבין עצמם, וכשהעובדים אחראיים לעבוד/לשרת לקוחות וספקים שמצפים לקבל שירות בכל חמשת (וששת) ימי העבודה.
שוק העבודה המודרני דורש וזקוק לפתרונות יצירתיים כדי לתת מענה לצורכי העבודה והעובדים, אולם למרות הכוונה הטובה, לא ברור שהפתרון המוצע - קיצור שבוע העבודה - ישיג את המטרה. במדינות רבות בעולם מתמודדים גופי הכלכלה, מקבלי ההחלטות, המעסיקים ובעלי החברות, עם קשיים אלו, ובחלקן מצאו פתרונות אחרים. למשל, במדינות מסוימות באירופה נקבע בדין איסור לפנות לעובדים בשעות הפנאי שמעבר לשעות העבודה במקום העבודה. איסור כזה עשוי להיחשב לפתרון יצירתי ושובה עין, אולם גם כאן נשאלת השאלה - עד כמה הוא ישים בעולם העבודה המודרני, ובדרישה לתת שירות מקצועי וזמין תוך עמידה בתחרות של המעסיקים על כל לקוח.
נראה כי דבר אחד ברור ומוסכם על כולם - בעולם העבודה המודרני קיימים אתגרים לא פשוטים, ואי אפשר להישאר בדל"ת אמות "העולם הישן". בחינת העבודה רק לפי שעות או שבוע העבודה, כמצוין בחוק מ-1951 - אינה מתאימה לימינו.
למרות הניסיונות החוזרים ונשנים, לא עודכנו הוראות החוק וסעיפיו המנדטוריים המגבילים; למעשה, אין אפשרות לאמץ שעות עבודה גמישות, והמעסיק יתקשה להיעתר לבקשת עובדים להתחשב בצורכיהם האישיים. סטייה מהוראות החוק, גם מרצון העובדים, אסורה ומהווה עבירה פלילית.
לכן, אני תומכת בתהליכי חיפוש, איתור ומציאת פרמטרים חדשים לבחינת צורכי העבודה-עובדים בעולם המודרני, לאו דווקא בפן ובמובן של שעות וימי העבודה. וכבר ישנם מקומות עבודה שהולכים בדרך אחרת, ובוחנים את ביצועי המשימות ללא קשר לשעות הנדרשות לכך. לדאבוננו, גם הנחשונים, המעיזים לחצוב את הדרכים החדשות הללו, נתקלים בקשיים למול החוק.
הכותבת היא עורכת דין, שותפה במשרד עורכי הדין נ. פינברג
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
