במאמר דעה של איש ההשקעות צבי סטפק שפורסם השבוע ב"גלובס" (שוק ההון, 15.12.19), משבח הכותב את פועלו של שר האוצר משה כחלון; ואף מכנה אותו "אחד משרי האוצר הטובים שכיהנו ב-20 השנים האחרונות". אך טענה זו עומדת בסתירה בולטת לאופן שבו נתפס כחלון בקרב כלכלנים מקצועיים, משמאל ומימין, כולל כאלו המשרתים תחתיו במשרד האוצר. למעשה, ישנו קונצנזוס די רחב בנוגע לכך שכחלון הוא אחד משרי האוצר הגרועים ביותר שכיהנו בישראל. הקונצנזוס השלילי נגד כחלון נובע משלוש סיבות עיקריות.
ראשית - הכניעה לחזקים. במהלך כהונתו נכנע כחלון כמעט בעקביות לקבוצות אינטרסים, כך שהוא מעל בתפקידו שכולל גם את תואר "השומר על קופה הציבורית". בין השאר הוא נכנע במסגרת מאבקים התקציביים מול משרד הביטחון, נכנע ללחצים הפופוליסטיים שלא להעלות את גיל הפרישה לנשים, נכנע לתכתיבי ההסתדרות, נכנע לחקלאים בנוגע לרפורמות בענף המזון, ולאחרונה הוא נכנע גם לדרישות המופרכות של גמלאי השוטרים והסוהרים.
אמנם סטפק מציין בצדק, שלא בטוח שלכחלון היה גיבוי מראש הממשלה בנימין נתניהו למאבק נגד ההסתדרות, ועם זאת, סטפק טועה בטענתו כי "השקט נקנה במחיר נמוך מאוד" - בזול זה לא היה. המחיר היה גבוה מאוד, וגם אם חלק מהאשמה נופלת על ראש הממשלה, הרי שזה לא נכון לנקות את כחלון מהאחריות למעשים ולצעדים שנעשו על-ידי השר.
שנית - דלות הרפורמות. סטפק טוען כי אין זה הוגן לתקוף את כחלון על בעיות שהמקור שלהן נבע וקדם לכהונתו; אך מאותה הסיבה אין זה הגיוני לשבח אותו על מגמות חיוביות שקדמו לכהונתו, כגון האבטלה הנמוכה, כפי שעושה סטפק. לכן, הוויכוח סביב כחלון צריך להתמקד בנושא הרפורמות שהוא הוביל, או יותר נכון - לא הוביל. בניגוד לטענותיו של סטפק, כחלון לא העביר בשנות כהונתו רפורמות חיוביות משמעותיות, ואף מנע רפורמות רבות.
תוכנית מחיר למשתכן אכן הייתה "מהלך משמעותי", כפי שמציין סטפק, אך היא הייתה מהלך שלילי. מדובר למעשה בהגרלה המונית המעבירה כספים מכלל הציבור לקבוצה קטנה של זוכים, שאינם עניים או נזקקים. זאת, תוך יצירת בזבוז עצום בדרך. לא סביר שהייתה לה השפעה כלשהי על מחירי הדירות. כי על-מנת להוריד מחירים נדרש להגדיל את היצע הדיור במהירות - משהו שכחלון לא הצליח לעשות. מהלכים לקידום התחרות במגזר הבנקאי, לפתיחת השוק ליבוא, ולהפחתת הביורוקרטיה בקושי בוצעו, ונראה שהם לא היו במרכז שאיפותיו של כחלון, אשר העדיף להשקיע כספי ציבור בהתרברבות על גבי שלטי חוצות בתוכניות ה"נטו" המיותרות שיזם.
שלישית - פוליטיזציה. כחלון הוביל פוליטיזציה של משרד האוצר, ושבר את ההסדרים המוסדיים שהיו נהוגים בארץ מאז "תוכנית הייצוב של 1985", שלפיהם האוצר הוא הגורם העומד בשער ומונע מההוצאות לגדול ללא פרופורציה. הוא התעלם מהגורמים המקצועיים באוצר ובבנק וישראל, והגדיל את הגירעון דווקא בתקופה של צמיחה ואבטלה נמוכה, בניגוד להיגיון הכלכלי. אין זה משנה שבשנים מסוימות הגירעון היה מתחת או מעל היעד, הנקודה היא שמתווה הירידה בגירעון לא הושג. סטפק מציין, כי כחלון הוריד מסים, העלה את שכר המינימום וכדומה, אבל אין שום חוכמה במהלכים כאלו אם התוצאה היא עלייה בגירעון. קל לחלק סוכריות להמונים על-חשבון כספי המסים, אבל קשה הרבה יותר להוביל מדיניות שתייצר צמיחה בת-קיימא לטווח הארוך ותגדיל את היציבות.
למזלנו, כל מהלכיו של כחלון לא הקנו לו תמיכה משמעותית בציבור, ועל כן סביר שהוא לא יהיה שר האוצר הבא. אך הממשלה הבאה תיאלץ לעבוד קשה על-מנת לתקן את הנזקים שיצר כחלון ולהפחית את הגירעון; והתיקונים יהיו כואבים עבור רבים. בסופו של דבר, כולנו נשלם את מחיר המדיניות של שר האוצר שחשב שמהות תפקידו היא קניית קולות בוחרים בכספי ציבור.
הכותב הוא כלכלן וחוקר בכיר בפורום קהלת לכלכלה
האם כחלון יהיה בין אנשי העשור של ישראל? הצביעו והשפיעו על בחירת הגולשים
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
