מאוסטרליה ועד פרו: לא רק בישראל חוקרים סיקור חיובי לפוליטיקאים

מנהיג מדינה שמכתיב כותרות לצהובונים פופולריים, איל תקשורת שמציע לפרלמנטר "יחסים מיוחדים" אם יצביע נכון, ראש ממשלה שמקדם עסקאות של טייקון שעיתוניו תמכו בו בבחירות - כל זה קרה לכאורה לא בתיק 2000 וגם לא בתיק 4000, אלא מעבר לים, בבריטניה, באוסטרליה ובפרו.

הפרשות האלה נחקרו לעומק, במשטרה ובוועדות ציבוריות, ובאחד המקרים אף הניבו עשרות מורשעים. המעשים המרכיבים אותן לא זהים בכול לאלה שמיוחסים בישראל לבנימין נתניהו, לארנון (נוני) מוזס ולשאול לאלוביץ'. אבל מסכת העובדות, שאת חלקה אנחנו מביאים כאן לראשונה, תאפשר לכל אחד לשפוט על הדמיון בעצמו.

מעניין שבעתיים לצלול לדוגמאות האלה של קשרי הון-שלטון-עיתון על רקע טענות שהעלו ראש הממשלה בנימין נתניהו ותומכיו בשנה האחרונה, בייחוד אחרי ההחלטה הסופית על הגשת כתב אישום נגדו. "אין בית משפט במדינה מודרנית-נאורה שהרשיע עובד ציבור בעבירת שוחד בגין קבלת סיקור חיובי", כתב נתניהו עצמו בפייסבוק לפני כחודש. "באתי מרקע משפטי", חיזקה אותו השרה לשוויון חברתי גילה גמליאל, "ואני יכולה לומר שכל הסוגיות המדוברות הן תקדימיות. הכרעה בתיק מהסוג הזה לא הייתה, לא בארץ ולא בעולם". "ב-71 שנות קיומה של מדינת ישראל", קבע שר הכלכלה אלי כהן, "ויתרה מזאת, באף מדינה בעולם, לא הוגש כתב אישום בגין שוחד על סיקור חיובי".

אימפריית התקשורת שהסתבכה בשתי יבשות

לא מזמן הצליח חבר כנסת טרי מכחול לבן לכבוש לרגע את הכותרות עם סקופ עיתונאי: "די לספינים", הכריז יזהר שי במליאת הכנסת בתגובה לטענות של תומכי ראש הממשלה, "יש תקדים - במדינה דמוקרטית לא פחות נאורה ממדינת ישראל". המדינה היא אוסטרליה, ותאגיד החדשות שסחר לדבריו בסיקור אוהד הוא ניוז קורפ של רופרט מרדוק. "אני חוזר: עסקת שוחד", הדגיש שי, "כיסוי עיתונאי אוהד בתמורה לרגולציה אוהדת בתחום התקשורת".

ח"כ שי - שהיה, אגב, בעל טור ב"גלובס" עד הצטרפותו לכחול לבן - היטיב לסכם את החשדות שעלו באוסטרליה. כשביקשנו ממנו את המקור למידע שהציג בכנסת, הפנה אותנו לכתבה שפורסמה ב"גרדיאן" הבריטי לפני קרוב לעשור, עם פתיחת החקירה המדוברת. האירוע הזה זכה לסיקור נרחב גם בכלי תקשורת אחרים, באוסטרליה, בבריטניה ובארצות-הברית, ובעיקר אצל המתחרים של מרדוק. אבל איך הסתיימה החקירה? על זה היה קשה הרבה יותר למצוא מידע. כדי להשלים את הפערים, נעזרנו בקולגות מארגוני בדיקת עובדות אחרים ובמשטרת אוסטרליה. הממצאים מחייבים אולי לסייג את המסקנה הנחרצת של שי.

תאגיד ניוז קורפ אוסטרליה הוא חלק מאימפריית התקשורת של מרדוק, שמחזיק כלי תקשורת רבים גם בארצות-הברית ובבריטניה. מרדוק עצמו נולד באוסטרליה ועקר אחר-כך לארצות-הברית. הוא הואשם לא פעם כי הוא מנצל את כוחו התקשורתי כדי להשפיע על דעת הקהל.

בנובמבר 2011 פתחה המשטרה הפדרלית האוסטרלית בחקירה נגד ניוז קורפ של רופרט מרדוק. העילה: פגישה שבה בכירים בעיתון של מרדוק הציעו לכאורה הצעות מפתות לסנאטור צעיר בשם ביל אוצ'י (O'Chee). יזהר שי ציין בצדק כי המידע הגיע למשטרה מהסנאטור: "הוא התלונן בעצמו על ניסיון שוחד". מה שלא ציין הוא שהפנייה לא נעשתה מיד, אלא באיחור של יותר מעשור.

אוסטרליה: מרדוק מציע "יחסים מיוחדים"

ויליאם (ביל) אוצ'י החל לכהן בסנאט האוסטרלי מטעם מדינת קווינסלנד ב-1990, עוד לפני שחגג 25. המפלגה הלאומית האוסטרלית בחרה בו להחליף אחד מנציגיה שפרש, ובאותה עת הוא היה הסנאטור הצעיר בתולדות אוסטרליה. בהמשך נבחר בזכות עצמו. ב-1999 נאלץ לפנות את מקומו בעקבות הפסד בבחירות.

לניוז קורפ ולסנאטור הצעיר היו לא מעט חיכוכים. כלי התקשורת של הקבוצה דיווחו בין השאר על הסדרי הפנסיה של אוצ'י ועל הפרידה המכוערת מאשתו הראשונה. והנה ב-1998 הסתמן סיכוי למערכת יחסים חדשה: לפי גרסתו של אוצ'י, הוא הוזמן לארוחת צהריים משותפת עם בכירים בניוז קורפ. אוצ'י סיפר שבארוחה הוא התבקש להצביע נגד רגולציות בשוק התקשורת שממשלתו השמרנית ביקשה להעביר. בתמורה, אמרו לו, יזכה ל"יחסים מיוחדים", סיקור תקשורתי חיובי, ובקיצור: "אנחנו נדאג לך".

אוצ'י זכר שבאותה מסעדה סעד באותה שעה גם לכלן מרדוק, בנו של רופרט. מרדוק הבן טען כי הוא אינו זוכר את הארוחה הזו, אבל שותפו לסעודה דווקא זכר. זה היה כריס מיטשל, עורך "קורייר מייל" מקבוצת ניוז קורפ.

אוצ'י לכאורה לא נענה להצעה, ושמר אותה בבטן במשך שנים. מה נעשה בדיווח שלו? מהמשטרה הפדרלית של אוסטרליה מסרו ל"משרוקית" כי חומר הראיות נמסר לתביעה הכללית, שבחנה אותו והגיעה למסקנה שלא די בו להבטיח הרשעה בעבירות. מה הן העבירות הללו? לא נאמר לנו. לפי החוק האוסטרלי, מעשה מוגדר כמתן שוחד רק אם יש בו הצעה שמשתלמת לאדם אחר, כדי להשפיע על התנהלות של משרת ציבור. החוק לא מגביל את השוחד לצורות מסוימות של טובות הנאה, ולפי כמה מומחים, טובות ההנאה האלה לא חייבות להיות מוחשיות.

התיק נסגר ביולי 2012, בלי שהוגשו אישומים נגד איש מהמעורבים. בניגוד לפתיחת החקירה, שעשתה הרבה רעש בתקשורת, סגירת התיק כמעט לא זכתה לתשומת לב. ארגון בדיקת העובדות של סוכנות הידיעות האוסטרלית AAP - שגם בה, אגב, יש לניוז קורפ מניות - עזר לנו לאתר דיווח בודד. הוא פורסם ב-The Australian - עוד זרוע באימפריה של מרדוק - כארבעה חודשים לאחר סגירת התיק, ולא מקוטלג בגוגל.

מקרה אוצ'י מזכיר אולי את הפגישות בין מוזס לנתניהו בתיק 2000, אבל בהיעדר הרשעה או אפילו כתב אישום, ספק אם אפשר לראות בו "תקדים". ייתכן כי הקביעה של שי - "כיסוי עיתונאי אוהד תמורת הטיית הרגולציה הוא שוחד. נקודה" - הייתה נחרצת מדי.

בריטניה: הפיתוי של תאצ'ר ובלייר

סיפור אחר על ניסיונות של מרדוק לגייס לטובתו פוליטיקאים עוסק בבריטניה. מי שהעלה אותו לשיח הציבורי בישראל היה דווקא חבר בצוות ההגנה של נתניהו, שטען כי פרטי המקרה מפריכים את התזה ש"סיקור חיובי הוא שוחד". גם כאן, מתברר, הפרטים לא היו מדויקים. עמיתנו נתי יפת (בעבר התחקירן הראשי של "המשרוקית") הרחיב על כמה מהבעיות האלה בכתבה באתר "זמן ישראל".

באוקטובר 2019 הופיע ב"פגוש את העיתונות בקשת 12 פרופ' אבי בל. בל סיפר על מסמך שהוא ועמיתיו הציגו בשימוע שנעשה לנתניהו, אשר מראה לכאורה שאין שום תקדים בעולם לסיקור חיובי כשוחד. בין הדוגמאות שהציגו היה דוח מ-2012 של ועדת חקירה בראשות השופט הבריטי לוויסון (Leveson), שמונתה לבדוק את התנהלות התקשורת הבריטית.

אחד הפרקים בדוח לוויסון דן בקשרים בין ראשי הממשלה ובין אילי תקשורת גדולים, ובראשם רופרט מרדוק. לטענת בל, הדוח מצא ששני ראשי ממשלה, מרגרט תאצ'ר וטוני בלייר, היו מעורבים בעסקאות תן-וקח שנגעו לאופי הסיקור, אבל הוועדה לא מצאה בכך שום דבר פלילי.

מה יש בדוח לוויסון? בין השאר הוא מתאר פגישה פרטית שהתקיימה ב-1981 בין מרדוק לתאצ'ר, שהייתה אז ראש הממשלה. מרדוק סיפר לתאצ'ר שהוא מתכוון להתמודד על רכישת העיתון "טיימס". דעתו של לוויסון לא הייתה נוחה מן העובדה שפגישה כזאת נערכה באופן פרטי ונחשפה רק 30 שנה לאחר מכן. עוד מדבר הדוח על טוני בלייר, שעמל על קשריו עם מרדוק עוד כשהיה יו"ר האופוזיציה. בלייר לא הכחיש בפני לוויסון שניסה לזכות בסיקור חיובי מכלי התקשורת של מרדוק, או לפחות לעצור את המתקפה הברוטלית שערכו על הלייבור בשנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, כשניל קינוק עמד בראש המפלגה.

כיו"ר האופוזיציה, בלייר נאם ב-1995 בכנס של ניוז קורפ, ולקראת בחירות 1997 גם כתב שני מאמרים לעיתון "סאן" שבבעלות מרדוק, שביטאו עמדות ששירתו את העיתון. בהמשך הצהיר ה"סאן" על תמיכה בבלייר. יחסי בלייר עם מרדוק נמשכו אחרי שנבחר לראשות הממשלה. לדוגמה, מרדוק ביקש מבלייר לבדוק עם ראש ממשלת איטליה דאז רומנו פרודי אפשרות להשתתף במכרז לרכישת חברת התקשורת האיטלקית מדיסט (Mediaset). בלייר אכן שוחח עם פרודי על כך. טוני בלייר מצוטט בדוח לוויסון כמי שאמר על השתתפותו בכנס: "בעלי העיתון החזק במדינה, שהפרסומים שלו עד כה נטפו משטמה ללייבור, מזמין אותנו לגוב האריות. לא היית הולך?".

ואולם כפי שציין יפת, וגם רינה מצליח בזמן הראיון עם בל, דוח לוויסון לא קבע שעסקאות תן-וקח הן כשרות - אלא רק שאין ראיות כי במקרים שתוארו כאן נעשו עסקאות כאלה. אשר לפגישה עם תאצ'ר, לוויסון קבע שאין ראיות לדיל בין השניים, ושנראה שתאצ'ר רק איחלה למרדוק בהצלחה במכרז. הסיקור החיובי שקיבלה בכלי התקשורת של מרדוק נבע, לפי התרשמותו, משותפות אידיאולוגית.

במה שנוגע לבלייר, הוא הדגיש בפני הוועדה שלא כתב ל"סאן" מאמרים לפי דרישה, אלא רק הציג נקודות במצע החדש של הלייבור שדיברו ממילא ללבם של קוראי העיתון. לוויסון לא השתכנע שנעשתה כאן עסקה, וזו הייתה מסקנתו גם בפרשת הפנייה לפרודי - אם כי דעתו לא הייתה נוחה מהעובדה שמרדוק היה יכול לבקש דבר כזה מבלייר.

עובדתית, קבע לויסון, באף אחד מהמקרים שנבחנו, לא הוכח שפוליטיקאים התפשרו על עקרונותיהם לטובת מרדוק. לא היו ראיות שמרדוק, וכמוהו בעלי כלי תקשורת אחרים, ניסו לנצל את כוחם במישרין כדי להשפיע על פוליטיקאים. אפילו כשהם נהנו מהמדיניות שקידמו האחרונים, אפשר היה להציג למדיניות הזו נימוקים עצמאיים מהמישור הציבורי.

פרו: פוג'ימורי ושמונת הצהובונים

איכשהו, דווקא התקדים היחיד שמצאנו להרשעה של ראש מדינה בקניית סיקור אוהד לא זכה לחשיפה בישראל. בחלק זה של הכתבה נעזרנו בנינו בריולה מאוניברסיטת טקסס באוסטין.

בינואר 2015 נגזרו על נשיא פרו לשעבר אלברטו פוג'ימורי שמונה שנות מאסר בגין מעילה בכספי ציבור כדי להטות את הסיקור בשמונה צהובונים. פוג'ימורי הורשע שהורה להסיט יותר מ-40 מיליון דולר מתקציב הביטחון של פרו כדי לשחד את בעלי העיתונים וכמה ערוצי טלוויזיה, בזמן הקמפיין לבחירתו מחדש לנשיאות בסוף שנות ה-90.

בעת מתן גזר הדין פוג'ימורי כבר ישב במאסר, אדם קשיש ולמוד הרשעות פליליות. הוא ריצה עונש מאסר של 25 שנה שנגזר עליו בסוף העשור הקודם בגין מעשים חמורים אף יותר: פשעים נגד האנושות. בית המשפט מצא שפוג'ימורי היה אחראי לשני מעשי טבח באזרחים בשנות המאבק נגד המחתרת המאואיסטית בפרו, שבין קורבנותיהם היה גם ילד בן שמונה. לעומת אישומים כאלה, יחסיו של פוג'ימורי עם התקשורת עלולים להיראות כזוטי זוטות. ובכל זאת, פרשת "עיתונות הצ'יצ'ה", שבה היו מעורבים פוג'ימורי וראש המשטרה החשאית שלו, ולדימירו מונטסינוס, הייתה פרשת שחיתות חמורה ששינתה את פניהעיתונות הפרואנית.

עיתונות הצ'יצ'ה קרויה על שם בירת התירס הפופולרית בפרו, שנחשבת למשקה עממי, זול ונחות בהשוואה ליין או בירה. הכינוי הזה ניתן לצהובונים החביבים על המעמדות הנמוכים, שעמודיהם מורכבים מתערובת של ידיעות סנסציוניות ותמונות עירום חלקי. לצד ערוצי הטלוויזיה, צהובוני הצ'יצ'ה היו השותפים העיקריים לעסקאות השוחד עם פוג'ימורי ומונטסינוס.

שני אלה, באמצעות שילוב של שוחד, סחיטה ואיומים, הצליחו לסדר לנשיא סביבה תקשורתית אוהדת במיוחד. כותרות כמו "העם מעניק לפוג'ימורי תמיכה מוחלטת" ו"פוג'י יבטיח עבודה ורווחה לכול" התפרסמו בהם לצד הכפשות של יריביו. עורכי תוכניות הטלוויזיה דאגו לפטר או להשתיק עיתונאים ביקורתיים מדי, להדגיש ידיעות חיוביות על הממשל, ובעיקר, להטביע את לוח השידורים בתכנים א-פוליטיים ורדודים במיוחד. ברוב המקרים, קניית הסיקור בידי פוג'ימורי ומונטסינוס נעדרה את החן והעידון של מתן הטבות רגולטוריות: הם שילמו בדרך כלל במזומן, ישר מתקציב הביטחון.

משפטו של פוג'ימורי בפרשת עיתוני הצ'יצ'ה נפתח ב-2013, אבל מעורבים אחרים נשפטו הרבה קודם. ב-2005 הורשעו בפרשה 29 אנשים, ובהם מונטסינוס, שר הביטחון לשעבר חוזה ויאנואבה רואסטה, והבעלים של שמונת הצהובונים שקיבלו את השוחד. רבים מהמורשעים העידו כי פוג'ימורי היה מעורב בה באופן ישיר. הם העידו שהוא העביר להם כספים בעצמו, וכי קיבל לידיו כותרות וידיעות לאישור טרם פרסומן.

בינואר 2015 השתכנעו שופטי בית המשפט הפלילי בלימה שפוג'ימורי אכן היה מעורב אישית במעילה ובקניית הסיקור, ודנו אותו לשמונה שנים בכלא. אבל זה לא היה הסוף: פוג'ימורי ערער על פסק הדין, ובאוגוסט 2016 ההרשעה בוטלה בבית המשפט העליון. חמשת השופטים שדנו בערעור קבעו פה אחד שלא הובאו די ראיות לכך שפוג'ימורי הורה בעצמו על העברת הכסף מתקציב הביטחון לכלי התקשורת. כמו כן, הם קבעו כי בתפקידו כנשיא לא הייתה לו שליטה ישירה על תקציב הביטחון.

זיכויו של פוג'ימורי עורר ביקורת ציבורית נרחבת. חולי ארביזו, התובע הפלילי לשעבר של פרו, אמר לעיתון "לה רפובליקה" שההחלטה היא תקדים מסוכן, וציין כי "ברור שלא צריך לגעת בכסף במו ידיך כדי להיות משתתף פעיל במעילה". כך או אחרת, תיק עיתוני הצ'יצ'ה הוא הדוגמה החזקה ביותר שמצאנו להרשעה של אדם בשוחד על קבלת סיקור חיובי. האם תיקי 2000 ו-4000 יצטרפו אליו? השאלה הזו נוגעת לעתיד, וכבודקי עובדות אנחנו מתסתפקים בתיאור העבר וההווה.