האישה שנמאס לה לשתוק

"עברתי הטרדה מינית בעבודה" (חברה בקבוצת פייסבוק פמיניסטית, דצמבר 2019)

"אמיצה", "נועזת", "פורצת דרך" - המילים הללו, שנאמרות לא פעם כלאחר יד על כל אחת שיוצאת מהזרם ועושה משהו קצת פחות סטנדרטי, הן לשון המעטה כשמדובר בשחקנית רוז מק'גוון. הווידוי האישי של מק'גוון, בשמה ובתמונתה, שבו חשפה כי המפיק הארווי וויינסטין אנס אותה, ולא הסתפק בכך אלא ניצל את כוחו גם כדי להדיר אותה מהתעשייה, היה מהמחוללים של תנועת #MeToo בשלהי 2017 שההשפעה שלה נמשכת גם כעת.

בעולם שבו האשמת הקורבן היא תגובה אוטומטית, ומערכות האכיפה והצדק חוטאות בטיפול כושל בפשיעה מינית, מי שחושפת (או חושף) שעבר הטרדה או תקיפה מינית, ואף מגלה את זהות התוקף, משלמת מחיר חברתי כבד. מק'גוון לקחה את הסיכון והפכה לסמל למאבק בתרבות האונס.

המונח MeToo, שטבעה הפעילה החברתית האפרו-אמריקאית טראנה בורק עוד ב-2006, במטרה להעלות את המודעות לתופעה של אלימות מינית כלפי נשים מאוכלוסיות של מיעוטים - עשה קאמבק בעקבות החשיפה של מק'גוון. ידועניות וידוענים נוספים שיתפו בסיפוריהם האישיים; קולגה של מק'גוון, השחקנית אליסיה מילאנו, קראה להוסיף לו האשטג, כיאה לתקופת הטוויטר, והנה נוצר לו קמפיין ויראלי חובק עולם בהשתתפות מיליוני גולשות וגולשים שחשפו את גודל האימה: הטרדה מינית, תקיפה מינית או אונס ממש - למי מאיתנו זה לא קרה.

בניגוד לצרות רבים אחרות, זו אינה נחמת שוטים, אלא גלגל הצלה של ממש למותקפ/ת הבודד/ה ומלא/ת רגשות האשמה. כל אחת יכולה להית מותקפת, ולא משנה אם היא סלבריטי נוצצת או השכנה ממול - כל עוד יש בסביבתה אדם שפל וחסר מעצורים שמנצל את כוחו. זוהי רשת ביטחון משמעותית עבור מי שחוותה תקיפה מינית.

#MeToo הפכה לתנועה הגדולה ביותר של העשור האחרון - ובתנופה אדירה וסוחפת הורידה מגדולתם ידוענים ובכירים, לא פעם אנשי אליטות, ש התגלו כאחרוני הפושעים. היא חרגה מהגבולות של מדינות המערב, והגיעה גם למדינות שבהן האישה נחשבת לנחותה מלכתחילה כמו הודו ופקיסטן. בסין, שבה סיקרו את התופעה תוך טענה שהיא קורית במערב בעוד שהגבר הסיני מכבד נשים, גילו שהאמירה מתפוצצת להם בפנים עם פרסום עדויות של נשים סיניות על המעשים והתקיפות שחוו. בעולם התקשורת הישראלית, למשל, נחשפו במלוא קלונם עיתונאים שישבו שנים ארוכות במרומי האולימפוס. גדולי המטיפנים לניקיון כפיים ציבורי התגלו כטיפוסים הכי מטונפים שיש באופן אישי.

אבל אם הייתה תחושה שלפנינו ניקוי אורוות כולל ומקיף, שישים קץ לשנים ארוכות וחשוכות של דיכוי כוחני תוך ניצול מיני, ההתפכחות הגיעה די מהר, ולא רק בגלל שמובילות הקמפיין הסתכסכו. #MeToo הפך לחרב פיפיות בניצוחם של גברים שמיהרו להחזיר לעצמם את השליטה בסיטואציה, למשל, המשך אפליה בהעסקת נשים, רק שהפעם בנימוק של חשש מפני תלונות סרק על הטרדה (מי אמרה משה ברקת והנהגת). אבל יותר מזה, תגובת הנגד העיקרית התחוללה, כמו תנועת #MeToo עצמה, בעיקר בשיח שנוצר ברשתות החברתיות.

השמרנים יצאו מההלם וחזרו להרים ראש. בארה"ב נתן את הטון הנשיא דונלד טראמפ, מטרידן לא קטן בפני עצמו, שאמר: "אנו חיים בתקופה מפחידה עבור גברים". אצלנו הסמוטריצ'ים למיניהם הלכו בראש המחנה עם הנימוק השחוק, שלא לומר האוטומטי, ש-#MeToo הוא קמפיין מגמתי ושקרי שנועד לסכסך בין גברים לנשים ולפרק - איך לא - את המשפחה. ברשתות מתנהל שיח רעיל, שמובילים גברים פריבילגיים ומיזוגיניים; מי שמסרבים להבין את החשש של אישה שהולכת במקום חשוך, את ההשפלה שבלהיות כתובת להערות מחפיצות, את חוסר האונים אל מול הצעות מגונות או דיק פיק בפרטי.

בשלב הזה, קצת יותר משנתיים אחרי שהחל, נדמה לפעמים שאנחנו שוב קרובים לקמפיין "לא התלוננתי" יותר מאשר ל-#MeToo. ובכל זאת, את האדוות של #MeToo ואת השינוי התודעתי שהוא גרם בקרב רבות ורבים, כבר אי אפשר לעצור. אז אומנם לפעמים יש תחושה שאנחנו עדיין חיות בתקופה מפחידה עבור נשים, אבל בעשור הבא כבר נהיה במקום טוב יותר. #הפסקנו לשתוק.