ארץ האפשרויות המוגבלות: חשבתם שארה"ב היא מעוז התחרות והחדשנות? תחשבו שוב

המונופולים משתלטים על אמריקה ויש לזה מחיר. בארצות הברית, מעוז הקפיטליזם, יש ב-20 השנים האחרונות הרבה פחות תחרות, והרבה יותר ריכוזיות, ואפשר להרגיש את זה. "ההשלכות של היעדר התחרות", כך קובע הכלכלן פרופ' תומס פיליפון, "הן משכורות נמוכות יותר, השקעה נמוכה יותר, פריון נמוך יותר, צמיחה איטית יותר, ויותר אי שוויון". את הריכוזיות הגוברת אפשר למצוא לא רק בקרב חברות התעופה והתקשורת, ענפים שמאוכלסים במספר קטן של תאגידי ענק. גם עמק הסיליקון, התגלמות החדשנות האמריקאית, התמלא במונופולים עצלים.

"בגלל שארה"ב הפסיקה להיות בעד שוק חופשי ותחרות, אנחנו לא רואים כניסה של חברות ממש מעניינות", מסביר פיליפון בראיון בלעדי ל-G. "פייסבוק היא חברה מבוגרת, בת יותר מעשר שנים, וענקיות הטכנולוגיה האחרות מבוגרות הרבה יותר ממנה. אפל ומיקרוסופט נוסדו בשנות ה-70 או תחילת שנות ה-80. אמזון נוסדה באמצע שנות ה-90. במקרה של גוגל, המחקר על דירוג דפי אינטרנט (שממנו נולדה החברה) נכתב ב-1998. כל אלה כבר חברות זקנות. בעשר השנים האחרונות לא הופיעה שום חברה עם משהו ממש מעניין. אפליקציה להזמנת מוניות כמו אובר? זה בולשיט לגמרי. זה נחמד, אבל אין פה שום דבר חשוב. והיעדר התחרות עשוי להסביר את זה שיש לנו פחות חדשנות בארה"ב".

איך הדברים קשורים?

"אם אתה מסתכל על החברות האלה, מתי היה החידוש החשוב שלהן? כשהן היו תחת לחץ תחרותי. מתי אפל המציאה את המכשיר המהפכני ביותר, האייפוד, שהפך בהמשך לאייפון? בתחילת שנות ה-2000, כאשר היא הייתה עם הגב אל הקיר ואנשים חשבו שהיא תיעלם. הם היו על סף מוות, במצב שבו או שתמציא משהו מדהים, או שתמות - ואז הם המציאו את האייפוד. אותו הדבר נכון לכל החבר'ה האלה. הם אף פעם לא עושים משהו גדול באמת כשהם שמנים ועצלנים".

השווקים האמריקאיים הפכו לפחות תחרותיים ברוב תחומי הכלכלה, כך קובע פיליפון. מה שעומד מאחורי ההתפתחות המטרידה הזאת הוא סדרה של החלטות מדיניות ציבורית שהושפעו על-ידי לוביסטים ותרומות פוליטיות, והביאו לעליית חסמי כניסה, לרגולציות שמגינות על השחקנים הגדולים, ולאכיפה נרפית של כללי ההגבלים העסקיים, שנועדו לשמור על תחרות. את הטענות האלה פיליפון מפרט, ומגבה בנתון אחרי נתון, גרף אחרי גרף, בספר עטור השבחים שהוציא לפני חודשיים, "The Great Reversal" ("ההיפוך הגדול"). "ספר חשוב ומנומק להפליא", הגדיר אותו מרטין וולף, הפרשן הכלכלי המשפיע של ה"פייננשל טיימס", שגם בחר בו לאחד מספרי השנה. ההיפוך שפיליפון מדבר עליו, אגב, הוא לא רק השינוי שחל בארה"ב, אלא גם שינוי הכיוון שחל במקביל באירופה, שהשווקים בה הפכו להרבה יותר תחרותיים ושתושביה נהנים במקרים רבים ממחירים הרבה יותר נמוכים. אירופה אימצה את הכללים שארה"ב נטשה.

נהוג לחשוב על ארה"ב כעל כלכלה דינמית והיפר־קפיטליסטית. אתה מאתגר את התפיסה הזאת.

"לחלוטין. אני לא אומר שהפירמות האמריקאיות במצב לא טוב. הן מרוויחות הרבה כסף ומשלמות הרבה דיבידנדים. אבל הצרכן האמריקאי והעובד האמריקאי לא במצב טוב".

מחיר שערורייתי למוצר צריכה בסיסי

תומס פיליפון, 45, הגיע לארה"ב מצרפת בשלהי שנות ה-90 ללימודי דוקטורט בכלכלה ב-MIT, ונשאר באמריקה. מאז 2003 הוא משמש כמרצה למימון בבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת ניו יורק, כשבדרך הוא צובר לא מעט פרסים, כולל פרס ברנסר לכלכלן האירופי מתחת לגיל 40, וגם נכנס לרשימת "דור העתיד" של הכלכלנים לפי קרן המטבע הבינלאומית. לפני עשר שנים, אחד המחקרים שלו עלה לכותרות אחרי שבדק (יחד עם אריאל רשף, שמלמד כיום בבית הספר לכלכלה של פריז) את המשכורות במגזר הפיננסי לאורך מאה שנה. המסקנה שלהם: ערב המשבר הפיננסי, המשכורות של הבנקאים היו גבוהות מדי, בכ-40%. זו הייתה שורה תחתונה שהקפיצה לא מעט אנשים ועלתה לכותרות.

בשנים שחלפו מאז, פיליפון, שמצהיר בספרו על אמונתו בכוחו של השוק החופשי, הספיק לייעץ לשלל גופים, כולל לפדרל רזרב ולמשרד האוצר הצרפתי. בחודשים האחרונים, כאמור, הספר שלו, שמציב מראה לא מחמיאה בפני ארה"ב, זוכה לביקורות מהללות.

ופיליפון לא לבד. לצידו אפשר למצוא שורת כלכלנים צרפתים שהמחקרים שלהם עלו לכותרות בארה"ב בשנים האחרונות, בהם תומס פיקטי, שתיעד את הזינוק באי השוויון בארה"ב ובמערב; עמנואל סאיז וגבריאל זוקמן, שמציעים להטיל מס על עשירים ואף מייעצים לפוליטיקאים מובילים במפלגה הדמוקרטית; וגם אסתר דופלו, הזוכה הטרייה בפרס נובל לכלכלה, שהוציאה לאחרונה ספר הקורא לשינוי כיוון כלכלי בארה"ב.

כשאני שואל את פיליפון על מתקפת הכלכלנים הצרפתים, הוא מבקש להדגיש ש"בנוסף להכול, כולנו גם חברים טובים", ומזכיר שחוץ מצרפתים, "יש הרבה חוקרים זרים מאוד טובים בארה"ב. העניין הוא שאנחנו הצרפתים אוהבים ספרים. עבורנו, חלק מהתפקיד של אינטלקטואל זה לכתוב ספרים. לא מספיק להיות במגדל השן האקדמי. אם יש לך משהו להגיד, אתה צריך גם לנסות להגיד אותו לציבור".

בתור צרפתי בארה"ב, כך הוא מסביר בספרו, הוא שם לב למחירים. לפני 20 ומשהו שנה, כסטודנט צעיר שרק הגיע לאמריקה, הוא התלהב ממחירי הלפטופים, מהחיבורים הזולים לאינטרנט ומהטיסות שהיו זמינות לכל כיס. הכול נראה לו יותר זול מבאירופה. מאז, המצב התהפך. למשל, הוא מסביר, האמריקאים "משלמים מחיר שערורייתי עבור שירותי אינטרנט בסיסיים. המחיר הממוצע של חיבור פס רחב בארה"ב הוא 68 דולר, בצרפת זה 31".

פחות מחצי.

"בדיוק, פחות מחצי. זה הבדל ענקי והוא לא מפתיע כי בצרפת לאנשים יש 5-4 מפעילים לבחור מהם כשהם רוצים להתחבר לאינטרנט בבית ובארה"ב יש מפעיל וחצי בממוצע. אותו הדבר נכון גם לחברות תעופה", אומר פיליפון, ומזכיר שמספר חברות התעופה הגדולות בארה"ב נחתך מ-8 ל-4. "קשה יותר להשוות חברות תעופה, כי יש לך כל-כך הרבה הנחות, תעריפים לכבוּדה, כל מיני דברים שהופכים את הנתונים על מחירי טיסות לבלגן. אבל כן אפשר להשוות רווחיות, ושולי הרווח של חברות תעופה אמריקאיות גבוהים הרבה יותר מאלה של חברות אירופאיות, ובתור מי שטס בשני המקומות, אני לא חושב שאפשר לטעון שהפריון או השירות טובים יותר בארה"ב".

החוויה הצרכנית בארה"ב, בקיצור, היא לא מה שהייתה פעם. אם כי, פיליפון מציין, יש תחומים באמריקה, כמו למשל הקמעונאות, שהם עדיין מאוד תחרותיים.

תג מחיר של 5,000 דולר בשנה

ההשתלטות של המונופולים, או חברות הסופרסטאר, על הכלכלה האמריקאית, היא נושא מדובר בשנים האחרונות - לא רק בקרב כלכלנים, אלא גם בציבור הרחב. נכתבו עליה ספרים ומאמרים בעיתונים, מועמדים לנשיאות מדברים עליה. העניין הוא שלפי פיליפון, זה תהליך שנמשך כבר 20 שנה. כבר שני עשורים שהריכוזיות בארה"ב הולכת וגוברת.

לקח לאנשים הרבה מאוד זמן להתעורר למציאות שאתה מתאר.

"חלק מהעניין הוא שמדובר במגמות מאוד איטיות ולפעמים מאוד קשה למדוד אותן. צריך פרספקטיבה מאוד ארוכת טווח כדי לראות שמשהו השתנה. אם אתה מסתכל רק על מה שקורה במדינה אחת, קשה לשכנע את עצמך שמשהו קרה. הזכרנו כבר את העובדה שחיבור פס רחב עולה 68 דולר בחודש בארה"ב. מאוד קשה לטעון שמבחינה אבסולוטית זה יותר מדי. אבל כשאתה מתחיל להסתכל מסביב לעולם, ואתה רואה, כאמור, שבאירופה המחיר הוא חצי, אז אתה מבין שמשהו לא בסדר.

"ואיכשהו, באופן מדהים למדי, אנשים לא עשו את זה, ולכן הם לא ראו את זה. כדי לחבר את החתיכות צריך להסתכל מנקודת מבט ארוכת טווח ולהשוות לרוחב תעשיות, אזורים ומדינות".

ואפילו זה לא מספיק כדי לעורר אנשים, אומר פיליפון. "אם אתה אומר לאנשים שהחברות הגדולות הפכו לגדולות מדי, או שהן שולטות בשוק, כולם יגידו ‘כן, אני יודע את זה'. כולם מבחינים בזה בחיי היומיום שלהם, בין שהם צרכנים או עובדים. אז מה? זה לא ביג דיל".

מה כן גורם לאנשים לשים לב?

"העניין הטריקי הוא לשים על הכול תג מחיר: כמה זה עולה. להערכתי, היעדר התחרותיות באמריקה עולה מדי שנה כ-5,000 דולר למשק הבית החציוני, משק בית שנמצא בעשירונים החמישי והשישי. אלה משקי בית שמרוויחים כ-50 אלף דולר בשנה. כלומר, היעדר התחרותיות עולה סכום השווה ל-10% מההכנסה שלהם. צריך הרבה עבודה כדי להגיע למספר הזה, אבל ברגע שמצליחים להגיע אליו, אנשים אומרים 'אלוהים אדירים, זה הרבה כסף'".

איך אתה מגיע ל־5,000 דולר?

"זו הכמות הכללית של כוח קנייה ריאלי שהם מאבדים כתוצאה מחוסר תחרות", הוא אומר ואז צולל להסבר: "אני מציע את ניסוי המחשבה הבא. נניח שהיית לוקח את כלכלת ארה"ב בימינו והופך אותה לתחרותית באותה מידה שהייתה בשנת 2000. שני דברים היו קורים: קודם כול, המחירים היו יורדים. אז כצרכנים, משקי הבית היו מרוויחים ממחירים נמוכים יותר, בין 3,000 ל-3,500 דולר בשנה. אבל בנוסף, כשחברות מתחילות להתחרות, הן צריכות לייצר, להשקיע ולשכור יותר אנשים" - מה שהיה מוביל לפריון גבוה יותר במשק האמריקאי, ולמשכורות גבוהות יותר לעובדים.

"רוב ההכנסה של משקי הבית החציוניים היא הכנסה מעבודה, וההכנסה הזאת הייתה עולה, ופה אנחנו מדברים על עוד 2,000 דולר", הוא ממשיך. "אם נחבר את הדברים, כצרכנים הם היו מרוויחים בין 3,000 ל-3,500 דולר וכעובדים הם היו מרוויחים עוד 2,000 דולר בכוח קנייה ריאלי. ביחד זה היה קצת יותר מ-5,000 דולר של שיפור ריאלי ברמת החיים שלהם".

נכון, מוסיף פיליפון, תחרות גבוהה יותר הייתה שוחקת את רווחי החברות, ולכן בעלי המניות היו מרוויחים פחות. "אבל ההכנסה מהון של משק הבית החציוני היא די קטנה, אולי 200-100 דולר בשנה כדיבידנדים. אז הם ירוויחו 5,500 דולר כצרכנים ועובדים, ויפסידו 200-100 דולר כבעלי מניות, וזה אומר שהרווח נטו שלהם הוא יותר מ-5,000 דולר. זה המספר".

חשדנות הדדית שגרמה להצלחה

מה קרה באירופה בעשרים השנים שבהן ארה"ב הפכה לפחות תחרותית?

"זה היה הממצא הכי מפתיע של המחקר שלי. דיברנו על הקלישאה שלפיה ארה"ב הכי תחרותית. אז הקלישאה לגבי אירופה היא שמדובר במקום שמשתרך מאחור, עם הרבה ביורוקרטיה. האמת שזה היה די נכון לפני 30 שנה, אבל אנשים לא ערים לכך שהמציאות הזאת מאוד השתנתה - והיא השתנתה בעיקר בגלל יצירת השוק המאוחד, בתהליך איחוד אירופה".

כדי להסביר מה קרה באירופה, פיליפון חוזר לאמצע שנות ה-90, אז התלבטו ביבשת איך לעצב את השוק המאוחד ואיזו רגולציה להטיל עליו. את ההשראה הם מצאו בארה"ב, שהייתה אז "השוק היעיל ביותר בעולם. אז הם אמרו ‘נראה שזה עובד די טוב, בואו ננסה להעתיק את זה'. במידה מאוד גדולה, ספר הכללים של השוק האירופי היחיד דומה מאוד לספר הכללים האמריקאי בשנות ה-90 - וזה אומר שוק חופשי, בלי חסמים לכניסה, ואכיפה קשוחה של הגבלים עסקיים.

"הדבר החשוב השני הוא שהרגולטורים שהוקמו כדי לפקח על השוק האירופי וכדי לאכוף את הכללים, תוכננו כך שיהיו מאוד עצמאיים. זה קצת מפתיע, כי זו לא המסורת של רוב המדינות באירופה, וזו בהחלט לא המסורת בצרפת או בגרמניה. פוליטיקאים צרפתים אוהבים לשחק במה שהם קוראים לו ‘מדיניות תעשייתית'; לשחק לגו או פליימוביל עם חברות. איך קרה שהאנשים שאוהבים להתנהג ככה בכלכלות המקומיות שלהם הולכים 180 מעלות בכיוון ההפוך כאשר הם מקימים שוק אחד, ויוצרים את הרגולטור הכי עצמאי בעולם, בפער?".

איך באמת?

"התיאוריה שלי היא שהאירופים לא בטחו אחד בשני - הגרמנים לא בטחו בצרפתים והצרפתים לא בטחו בגרמנים. הם היו מאוד מודאגים מכך שהמדינה השנייה תנסה להשפיע על הרגולטור לטובתה. אותו הדבר היה נכון גם למדינות הקטנות. אם אתה מדינה קטנה באירופה, כמו בלגיה או הולנד, אתה אומר לעצמך 'אני לא רוצה לשחק במשחק שבו גרמניה וצרפת יכולות לשנות את הכללים באמצע המשחק'. איך אתה מבטיח שזה לא יקרה? על-ידי יצירת רגולטורים מאוד עצמאיים שאף אחד לא יוכל להשפיע עליהם. נקודה. וזה מה שעשינו. זה לקח הרבה זמן, עם הרבה החלטות טיפשיות בדרך, אבל בגדול זה עבד".

ומצד שני, אתה אומר שבארה"ב הדברים הידרדרו ב־20 השנים האחרונות. מה קרה בתקופה הזאת?

"התשובה הכנה היא שאני לא באמת יודע. יש לי תיאוריה לגבי אירופה: היא התחילה עם שוק לא מאוד תחרותי ועברה לנוע בכיוון הנכון. בארה"ב זה ההפך. היא יצאה לדרך עם שוק תחרותי וחופשי למדי, ואז החלה להיסחף לכיוון השני. למה בדיוק? אני יכול להצביע על כמה סיבות בקירוב, אבל אין לי תיאוריה מלאה. יש שני כוחות מובילים ברורים: הראשון הוא שתדלנות (לובינג). ב-20 השנים האחרונות כמות הלובינג בארה"ב פשוט התפוצצה. השתדלנות של חברות גדולות שמנסות להגן על עצמן מתחרות גדלה מאוד. רואים את זה גם בנתונים על שתדלנות, אבל גם בתרומות פוליטיות.

"לובי הוא חלק גדול מהסיפור, אבל לא החלק היחידי. הרבה אנשים גם מצביעים על העובדה שהאידיאולוגיה של מערכת ההגבלים העסקיים - ממשרד המשפטים, דרך נציבות הסחר הפדרלית, ועד בתי המשפט והשופטים - הושפעה יותר ויותר על-ידי ‘אסכולת שיקגו' (הזרם שהובילו חסידי השוק החופשי מאוניברסיטת שיקגו, א' פ'). בבסיסו של דבר, לפי האסכולה הזאת, השוק מתקן את עצמו. אם חברה דומיננטית עושה יותר מדי כסף, ייכנסו שחקנים חדשים שיתחרו בה וישחקו את הרווחים, ולכן תוך כמה שנים כבר לא נצטרך לדאוג לגבי זה. הרעיון הזה התפשט במערכת לאיטו. גם זה שיחק תפקיד. כאמור, אלה גורמים מאוד חשובים, אבל אין לי תיאוריה מלאה מדוע כל זה קרה בשנות ה-2000 ואיך להפוך את זה".

 פיטר תיל/ צילום: רויטרס Gary Cameron

שאלה שבוודאי נתקלת בה: אם אירופה כל־כך תחרותית, למה לא צמחה גוגל באירופה?

"מה שאני אומר הוא שבאירופה צרכנים משלמים פחות עבור סחורות ושירותים שחשובים להם. הם משלמים פחות עבור טלפונים ניידים, הם משלמים פחות עבור פס רחב, הם משלמים פחות עבור שירותי בריאות מאשר בעבר, וחשוב יותר - פחות מאשר בארה"ב. זה לא אומר שהביצועים של החברות עצמן יהיו בהכרח טובים יותר באירופה. זו קביעה שונה. ויש גם את הטענה שבגלל שארה"ב ריככה את גישת השוק החופשי שלה, היא הצליחה ליצור בהצלחה את גוגל ופייסבוק, למשל. וזה שגוי לחלוטין. למעשה, ההפך הוא הנכון".

כאמור, פיליפון מסביר שפייסבוק, גוגל, אמזון ואחיותיהן בצמרת הביג-טק הן חברות בוגרות. דווקא בתקופה שהוא מדבר עליה, העשורים שבהם חלה ירידה בתחרותיות בארה"ב, אפשר לזהות ירידה בכמות החברות החדשניות.

"ומהצד השני, כשאתה מסתכל על אירופה, זה נכון שאין לנו מקבילות לחברות הביג-טק. אבל אין לכך קשר להגבלים עסקיים. זה קשור לכך שאין לנו אוניברסיטאות באותה רמה, וגם אין לנו שוק אחד עבור חברות כאלה. יש לנו 28 מדינות, בקרוב 27 (עם עזיבת בריטניה), שמדברים בהן שפות שונות ויש בהן רגולציות שונות למוצרים צרכניים. זו הבעיה שאנחנו צריכים לפתור באירופה".

 טראמפ ונציגי כור הפחם/ צילום: רויטרס Carlos Barria

ההשקעות החלשות של התאגידים

מנקודת המבט של עמק הסיליקון, אגב, ריכוזיות היא לא בהכרח דבר רע. מונופול? זה דבר שצריך לשאוף אליו. כך, למשל, הסביר פיטר תיל, היזם והמשקיע הנודע, בספרו "מאפס לאחד". מונופול כמו גוגל, הוא כתב, "לא צריך לדאוג לגבי תחרות עם אף אחד, ולכן יש לו יותר מרחב לדאוג לגבי העובדים שלו, המוצרים שלו וההשפעה שלו על העולם הגדול". מונופולים, לפי תיל, נהנים מאורך נשימה שמאפשר להם להשקיע בחדשנות ולחשוב על המחר.

לא נשמע שאתה קונה את הטיעון של תיל.

"זה סיפור נחמד, אבל הוא לא מסתדר עם הנתונים. זה פשוט לא נכון. כל הרווחים העודפים שהתאגידים בארה"ב עשו ב-20 השנים האחרונות הלכו לדיבידנדים ולקנייה חוזרת של מניות. אין דולר אחד שהלך להשקעה גבוהה יותר. למעשה, זו החידה שדחפה אותי להתחיל לחקור את הנושא הזה מלכתחילה: העובדה שגם בסביבה שבה לתאגידים יש שולי רווח מאוד גבוהים ועלויות מימון מאוד נמוכות, ההשקעות שלהם מאוד חלשות. אף אחת מהחברות האלה לא מוגבלת על-ידי מחסור במזומנים. אף אחת מהחברות האלה לא הייתה משקיעה יותר אם היה לה יותר כסף. הן היו משקיעות יותר אם הן היו חייבות לעשות את זה, כלומר אם הן היו מוכרחות להשקיע כדי לשרוד".

יש קולות שקוראים לפירוק חברות הביג־טק. להפריד מאמזון את שירותי מחשוב הענן, לפצל את ווטסאפ ואינסטגרם מפייסבוק וכו'. מה דעתך?

"ברור שצריכה להיות חקירה ופעולה. הרגולטורים נרדמו על ההגה והם צריכים להתעורר ולעשות משהו. צריכה להיות סוף-סוף חקירה אמיתית של גוגל, פייסבוק, אמזון וחנות האפליקציות של אפל, ואם צריך גם של מיקרוסופט. צריך לחקור וגם צריך לעשות משהו. מה לעשות? כאן אין תשובה אחת לכל המקרים. הדבר שצריך להיות מובן מאליו הוא הגנה טובה יותר על נתונים, דרישה של תאימות בין הפלטפורמות, וגם להפוך את ההתניידות בין הרשתות השונות לקלה יותר. צריך לעשות את זה לא רק בחברות הביג-טק, אלא גם במגזר הפיננסי.

"התשובות הן שונות מאוד לגבי פייסבוק, גוגל, אמזון ואפל. אצל אפל, למשל, הסוגיה היא רק חנות האפליקציות. יש שם בלגן וניגוד עניינים. לגבי פייסבוק, הסוגיה היא שאין תחרות בתחום המדיה החברתית, והשאלה היא אם ניתן להכריח אותה לפצל את ווטסאפ ואינסטגרם מפייסבוק. זה מצביע על כך שאת המיזוגים הללו לא היה צריך לאפשר מלכתחילה. אז למה אפשרו אותם?".

פיליפון מסביר שייתכן שחלק מהמדדים שמשמשים לאישור מיזוגים ורכישות לא בהכרח מועילים כשמדובר בחברות צעירות ולא רווחיות במיוחד. יכול להיות, הוא מוסיף, שהרגולטורים צריכים דווקא להתמקד בסכומי הרכישה כדי להבין את המשמעות האמיתית של העסקה.

בכל מקרה, הוא אומר, "צריך לנסות לגרום לפייסבוק לפלוט החוצה את ווטסאפ ואינסטגרם. הבעיה כרגע היא שסוכנויות הממשל בארה"ב מפחדות ללכת למשפט. הן מפחדות להפסיד כי הן יודעות שיוקיעו אותן בתקשורת. הממשלה צריכה לנסות דברים ולפעמים היא תיכשל, וזה בסדר. יכול להיות שאחרי שנעשה את כל הניתוחים, ונדון בנושא, נגיע למסקנה שאולי לא צריך להפריד אותן וזה לא הפתרון הנכון. וזה בסדר גמור. זה בסדר להפסיד. מה שלא בסדר זה לא לנסות".

אתה אומר שלא מדובר בנושא פוליטי, אבל נראה שבארה"ב, לפחות כרגע, הקריאה להחזיר את התחרות לשווקים מגיעה בעיקר מכיוון הסנאטורית הדמוקרטית אליזבת וורן.

"תתפלא, יש כמה סנאטורים רפובליקנים שמאוד נלהבים לגבי הנושאים האלה. הבעיה בארה"ב היא שהדבר היחידי שהם מסכימים עליו הוא שצריך לצאת נגד הביג-טק, וזה לא כל-כך טוב. הצעד הזה לבדו לא עד כדי כך יועיל לצרכנים. הסיבה שהם הולכים להתחיל עם חברות הביג-טק היא שיש להן הכי הרבה נראות, אבל אם אתה רוצה לשפר את החיים של הצרכנים ולתת להם את ה-5,000 דולר שדיברנו עליהם בהתחלה, הביג-טק לא מספיק. צריך ללכת לחברות התקשורת, האנרגיה, הבריאות והתחבורה, ושם הקונצנזוס בין הדמוקרטים לרפובליקנים מתחיל להישבר".

טראמפ מתרגש מסיבות פוליטיות

"אני מנסה לעקוב אחרי כל הפעולות של ממשל טראמפ, והייתי אומר שאולי שליש מהן טובות", אומר פיליפון כשאני מבקש ממנו לתת ציונים לממשל טראמפ, שממצב את עצמו כפרו-עסקים ונגד רגולציה. "למשל, הרגולציה שנועדה לאכוף יותר שקיפות במחירים במערכת הבריאות היא דבר מאוד טוב. יוזמות אחרות מנסות לקצץ בביורוקרטיה וברגולציה על עסקים קטנים, וזה טוב. לא תמיד זה נעשה ברמה הפדראלית: יש כמה מדינות שבהן המושלים ניסו לשנות את התקנות על עסקים קטנים, ורבים מהם מושלים רפובליקנים, ויש לזה השפעה חיובית.

"אבל בגישה של טראמפ יש שני כשלים גדולים. קודם כול, הגישה שלו הרבה יותר מדי פוליטית. כדי שהרגולציה תעבוד, היא צריכה להתבסס על שלטון החוק, כמו באירופה. באירופה ההליך אינו פוליטי. יש מדינות שמנסות להשפיע על התוצאה והרגולטורים צריכים להתנגד ללחץ הזה. טראמפ לא מאמין בשלטון החוק, זה החיסרון הגדול ביותר בגישה שלו להגבלים עסקיים. יש מקרים שבהם הוא מתנגד למיזוג, ואולי יש לזה קייס מוצדק, אבל אפשר להרגיש שהסיבה שהוא מתרגש מזה היא מטעמים פוליטיים - וזה רע. לא ככה אתה רוצה לנהל את המערכת. הכשל השני הוא בלבול מוחלט לגבי הסביבה: מים נקיים, אוויר נקי, פליטות פחמן, התחממות גלובלית. לגבי כל אלה צריך בבירור יותר רגולציה".

דיברנו על כלכלות ענק כמו האיחוד האירופי וארה"ב. איזה לקחים יש כאן עבור מדינה קטנה כמו ישראל?

"אם הבנתי נכון את הדוגמה שנתת לי לגבי הורדת מחירי הסלולר בישראל (בשיחה לפני תחילת הראיון, א' פ'), זה בדיוק הדבר הנכון לעשות. להכניס עוד מתחרים. במקרה של ישראל, בגלל גודל המדינה, יותר סביר שחלק מהמתחרים האלה יהיו חברות זרות, וחשוב להכיר בכך שתחרות זרה יכולה להיות מאוד טובה לצרכנים המקומיים. כמובן שפוליטיקאים בדרך כלל לא אוהבים לעשות את זה, כי הם מושפעים גם מהיצרנים המקומיים".

הרבה קובעי מדיניות בישראל שואבים השראה מארה"ב. ממה שאתה אומר, זה לאו דווקא רעיון טוב.

"הדעה שלי פשוטה: במונחים של שוק חופשי, ארה"ב של לפני 20 שנה הייתה מעולה. למעשה, אירופה מתנהלת כיום לפי הכללים שהנחו את ארה"ב לפני 20 שנה, והם עדיין מוצלחים. העובדה שארה"ב הלכה אחורה ב-20 השנים האחרונות מעוררת דאגה. הם אפשרו לחברות גדולות להשפיע על הרגולציה, על החלטות ההגבלים העסקיים. צריך לוודא שללוביסטים לא יהיה יותר מדי כוח. הם לא צריכים לכתוב את חוקי המשחק. זו הנקודה המרכזית".