מאבק בטייקונים ובריכוזיות דורש לפעמים פטרנליזם

קשה לחשוב על מישהו ששינה את תפיסת העיתונות הכלכלית בישראל, בוודאי בעשור האחרון, יותר מגיא רולניק. האיש שהפך את המושג "עיתונות מחוללת שינוי" מקלישאה אקטיביסטית למוצר עיתונאי אפקטיבי.

בשנת 2005 הוביל רולניק את הפיכתו של המותג "דה מרקר", שנולד באינטרנט גם לעיתון כלכלי יומי מודפס (כחלק מ"הארץ"). בשנת 2007 מונה לתפקיד סגן מו"ל הקבוצה. אבל את הקו המזוהה יותר מכל עם העיתון - ה"אנטי-ריכוזי", נגד ה"מחוברים" ו"המקורביזם" - גיבש רולניק דווקא בעשור האחרון. אבל לא תמיד הייתה שם אג’נדה נגד טייקונים. בשנותיו הראשונות העיתון אף תרם לא מעט להאדרת שמם דרך דירוגים מחמיאים ורשימות הון מפארות, ודרך מדור רכילות עסקית שריכז סיפורים, כמו עסקי הפילנתרופיה של שרי אריסון או מסיבות חוג הידידים של יצחק תשובה. הרבה גז זרם מאז בצינורות.

רבים מסמנים את המחאה החברתית של 2011 כקו פרשת המים, בדרך שבה גיבש לעצמו העיתון את ה-DNA החדש, כאשר רולניק עצמו הידק את הקו המערכתי הלעומתי, שמזוהה עמו, והפך את המושג "הון-שלטון-עיתון" למטבע לשון הרבה לפני שמישהו דמיין שאלו יהפכו לשלושה כתבי אישום נגד ראש ממשלה.
רולניק גם יכול לרשום לעצמו שורת הישגים לא מבוטלת, שדחקה בין היתר את נוחי דנקנר לכלא, נתנה רוח גבית למאבק על מתווה הגז ועל שינויו, הובילה את השיח נגד "דיקטטורת המחשבות של פייסבוק" ולא היססה לגעת בשכר ובפנסיות של אנשי הקבע בצה"ל. לא יהיה מוגזם לומר שוועדת הריכוזיות של הכנסת לא הייתה קמה אלמלא "דה מרקר" לא היה חושף את הכשלים המבניים שהובילו לפירמידות מופרכות, שחלקן היו נגועות בפלילים.

בצד ההצלחות, לרולניק יש חלק לא מבוטל במה שנראה היום כהדחקות כמעט מוחלטת של סדר היום החברתי מהשיח התקשורתי, בוודאי זה הכלכלי. רולניק, תחת מו"ל "הארץ" עמוס שוקן, הובילו במשך שנים קו תקיף נגד העבודה המאורגנת.

גם בימי המחאה החברתית, הם עשו ככל שביכולתם למקד את המאבק בטייקונים - ולא בממשלה, שלה אחריות כוללת להגבלתם ולשינוי סדר העדיפויות של ההשקעות הלאומיות.

הודות לרפורמת הסלולר המוצדקת של כחלון, סייע דה מרקר במיצובו של שר התקשורת דאז משה כחלון ובכך תרם בעקיפין להקמת מפלגת "כולנו", שהמליכה אותו כשר אוצר שלדעת רבים התברר כאנמי; כחלון לא ממש ביצע רפורמות משמעותיות נוספות למרות רוח גבית כמעט פאבלובית שקיבל מהעיתון.

לכל אלו מצטרפת ביקורת על הטשטוש הקיים אצלו בין עיתונות משפיעה להטפת מוסר ופטרנליזם, ועל תחושת "כת" בעיתון, כאשר רבים מכתביו ועורכיו נאמנים לאג’נדה הידועה של העיתון, ללא ביקורת פנימית וחשש להביע דעה אחרת. בנוסף, ישנן טענות לטהרנות והיעדר קולגיאליות באופן סיקור המתחרים (דווקא ל"גלובס" המתחדש הוא מפרגן...).

ב-2013 יצא רולניק לחופשת לימודים - ממנה לא שב לתפקיד העורך. מחליפו סמי פרץ (ואחריו אבי בר-אלי) עידנו במעט את הסגנון של רולניק והעיתון כבר לא תוקף בווליום גבוה כבעבר את ראשי הבנקים. לצד זאת, השפעתו של רולניק עדיין ניכרת והדור שהותיר אחריו נוהר לא פעם אחרי מה שנדמה להם שאמורה להיות מורשתו העיתונאית.

ואולם, גם בביקורת אין כדי לפגוע באפקטיביות הניהולית והעיתונאית של רולניק, שבשורה התחתונה העלתה שאלות - והביאה קבלות. אפשר לא להסכים איתו, אבל קשה לערער על היותו אחראי מרכזי להתעוררות העיתונות הכלכלית, על יכולתו לעמוד באומץ מול כוחות חזקים וחרמות כלכליים, לקבוע סדר יום ולעשות זאת בקנה מידה ציבורי רחב תוך הנגשה פנומנלית של מסרים מורכבים.