שום דבר לא הכין אותה לתפקיד ההיסטורי הזה

אנשים מעטים בהיסטוריה הצליחו להפוך בתוך ימים ספורים מאלמוניים לחלוטין למוקד השיחה בארוחת ערב שישי. כזו היא דפני ליף.

יש דרכים רבות להבין את העיתוי שבו פורצים מאבקים היסטוריים. אחת מהן היא דרך הניגודים והסתירות שעיצבו את המציאות הפוליטית-כלכלית שקדמה למאבק, והמתחים ביניהם. המציאות שקדמה לקיץ של 2011 הייתה מלאה בסתירות טורדות מנוחה כאלה. בזמן שבעיתונות חגגו על יוקר המחיה המאמיר, תנובה העלתה את מחיר הגבינה הכי ישראלית. בזמן שראש הממשלה התגאה במצבנו הכלכלי המפואר, מעמד הביניים והסטודנטים נחנקו תחת עול המחירים המאמירים. בזמן שישראל התגאתה בהצטרפותה לארגון ה-OECD (אביב 2010), התברר לישראלים שמדינתם היא אחת היקרות למחיה, ואף נמצאת בתחתית הטבלאות במדדים רבים. בו זמנית, פייסבוק בת החמש זירזה מחאות בינלאומיות, והמזרח התיכון בער מהפגנות האביב הערבי. תוסיפו לקלחת הזו את החופש הגדול בבתי הספר ובאקדמיה, ואת התנועה האינסופית של אנשים ביולי-אוגוסט בעיר ללא הפסקה, וקיבלתם מבלי להתכוון מתכון למנה שהסעירה את המדינה בקיץ ההוא של 2011.

המושגים הכלכליים מהעיתון קמו לתחייה ברחובות

זו הייתה מנת גורמה חד פעמית. כזו שאולי לא תחזור לעולם. הכוכבים התארגנו בשורה אחת כפי שלא הסתדרו אי פעם, ומושגים כלכליים שניתן היה לקרוא עליהם בעיקר בין דפי העיתונות הכלכלית יצאו לרחובות. חשוב מזה, המצוקה הכללית שישראלים רבים חשו בכיס, קיבלה סמל וביטויים מוחשיים בדמות אוהל, הפגנה, סיסמה ("העם דורש צדק חברתי") ומחאה. כמו אש מתפרעת בשדה קוצים, בתוך שבועות ניטעו אלפי אוהלים בכל רחבי המדינה. ובכל מקום שבו הוצב אוהל, היו מחאה והפגנה.

שדרות רוטשילד היו בעת ובעונה אחת העין "המפקחת" על כל המאהלים ברחבי הארץ, אך גם המוקד שאליו הופנו מיליוני זוגות עיניים מדי יום, כל היום ובכל תוכניות האקטואליה והתרבות ברדיו, באתרים ובטלוויזיה. הפעם המהפכה כן שודרה והשדרה הפכה לערבוב של מחאה, שאנטי, מוזיקה ומעל הכל, פוליטיקה. הכול התערבב בהכול, כולם התערבבו בכולם, וכולם רצו לדעת לאן צועדת המחאה ומה בדיוק דורשים מוביליה.

בלב כל אלה עמדה דפני ליף בת ה-25, ביחד עם מספר מצומצם של צעירים נוספים שפרצופיהם הפכו מזוהים עם המחאה. אבל זו תמיד הייתה דפני ליף, בעלת האישיות האנטי-מנהיגותית, שהקסימה את התקשורת והוכתרה מיד למנהיגת המחאה. במשך שבועות הלכה אחריה תקשורת המיינסטרים באש ובמים. פעמים רבות מלטפת, פעמים אחרות סוטרת.

שום דבר לא הכין את ליף לתפקיד ההיסטורי הזה, ואולי זה מה שהפך אותה לדמות כל כך נוחה לעיכול. היא לא הייתה פוליטית במיוחד או בעלת תודעה חברתית מפותחת למדי, ובוודאי שלא הבינה בסוגיות הכלכליות, שבמהרה הפכו להיות סוגיות הליבה של המחאה. בכל זאת היו בה כמה תכונות מיוחדות שלעתים רבות חסרות למנהיגים ומנהיגות - היא הייתה בן אדם. פיה וליבה נראו שווים והיא ניחנה באינטליגנציה רגשית גבוהה במיוחד. ועוד דבר, היא הייתה נגישה לכולם ולא התבשמה מדי מהכתרים שקשרו לה.

קיים ויכוח רב שנים בין היסטוריונים: עד כמה חשובה האישיות המנהיגה בהיסטוריה. האם הייתה מחאה חברתית ללא דפני ליף בקיץ 2011? סביר להניח שלא. חברה צריכה קטליזטורים (זרזים) וחלוצים שיצביעו על כיוון,יתוו דרך ויילכו בה. לעתים גם ישלמו מחירים אישיים קלים או כבדים. אבל המחאה החברתית של 2011 הייתה גדולה בהרבה ממוביליה. היא נולדה אומנם ברגע שליף תקעה יתד באדמה, אבל היא צעדה לאחר מכן ברחובות במשך חודשיים כאשר הדלק שמניע אותה היה מורכב מאותם מתחים חריפים וסתירות - בין מה שהיה ידוע ומורגש לבין מה שהוכחש מלמעלה או טרם עוכל על ידי הציבור.

הרגישו מצוקה בכיס אבל לא הצביעו עליה בבחירות

מאחורי הפערים והסתירות שהניעו את המחאה עומדים נתונים מוצקים. כך לדוגמה, בעת שהממשלה התהדרה בהשקעה באזרח, ההקצבה הממשלתית החברתית השנתית לנפש עמדה על 4,134 דולר (מותאם לכוח הקנייה) בעוד שבמדינות ה-OECD ההקצבה הייתה 9,000-10,500 בשנת 2010. אפילו בארצות הברית ההוצאה עמדה על 7,440 דולר לנפש בשנה. דוגמה נוספת: בעוד שהמדינה התהדרה בנתוני צמיחה שמחלחלים למטה, באמצע העשור שקדם למחאה עמד מדד ג’יני, שמודד אי-שוויון בהכנסות, על 0.378 - המדד הגבוה ביותר באותם ימים של אי-שוויון (מלבד ארצות הברית). עוד סתירה שהורגשה היטב על ידי האזרחים, אך לא קיבלה ביטוי או ייצוג בממשלה הייתה ההישחקות וההצטמקות של מעמד הביניים בישראל. על פי מכון אדווה בין השנים 1998 ל-2009 הצטמק מעמד הביניים מכשליש ל-26.6%, וחלקו בסך ההכנסה הלאומית ירד מכ-28% ל-21%. דוח של בנק ישראל מ-2012 קבע כי החל משנת 2007, מקור המצוקה של מעמד הביניים נובע בעיקר מעליית מחירי הצריכה בקצב מהיר הרבה יותר מעליית השכר במשק.

אלו הן רק כמה דוגמאות לפער שהלך והתרחב בין הציבור לבין הממשלה, העיתונים, התוכניות הכלכליות ומהדורות החדשות. מצבור הפערים האלו ביטא סתירות מובנות בתוך השיטה הכלכלית והחברתית, ששלטה בישראל משך עשורים. היו אלה נושאים שהאזרחים הרגישו היטב בכיס, אך לא הצביעו עליהם בקלפי במערכות הבחירות הקודמות, בין היתר בגלל דפוסי ההצבעה המסורתיים בישראל והמצב הביטחוני שהביא לעיוות רב שנים בהגדרת השמאל והימין בישראל. כך נוצר פער גובר בין הפוליטיקה ומייצגיה, לבין התחושות בעם.

האם המחאה שהנהיגה ליף הייתה מחאה נכזבת?

סוף דבר, לאחר כחודשיים המחאה נמוגה ועימה דפני ליף. בניגוד לחלק מחבריה למחאה, היא לא הצטרפה לכנסת ונותרה נעלמת-נפקדת מהתודעה הציבורית. מדי פעם הבליחה בראיון או בכתבה, וכמובן נבחרה בכמה רשימות לאישה משפיעה של גיליון כזה או אחר.

מחאת 2011 תישאר במחלוקת, וכך גם מורשתה של ליף: האם המחאה שהנהיגה הייתה מחאה נכזבת, או שהיא כן הצליחה לייצר שינוי תודעתי ושינויים בחלוקת עוגת התקציב (חינוך חינם מגיל 3, והניסיון של מתן מענה למצוקת הדיור דרך מחיר למשתכן - הם רק שתי דוגמאות לכך). כך או כך, ללא האוהל הראשון של דפני ליף, היה לנו הרבה פחות על מה לדבר ולהתווכח גם תשע שנים לאחר מכן.