השאלה היחידה שעמדה בפניה: השם של מי יופיע על המצבה?

אומרים שאלת הצדק עיוורת, עיניה מכוסות, כדי שלא תטה משפט. אבל לפעמים, נדמה שהיא עיוורת לחוסר הצדק שלה עצמה. 22 שנים ישבה סימונה מורי בכלא, על מעורבותה ברצח בן זוגה ואבי ילדיה שהתעלל בה במשך שנים ארוכות, פגע בה פיזית וחזר ואיים שוב ושוב לרצוח אותה. היא נידונה ל-28 שנות מאסר - עונש כבד גם כשמדובר ברצח בלי נסיבות מקלות - עד שהנשיא חנן אותה והיא שוחררה בספטמבר האחרון.

האומנם כל רצח-הוא-רצח-הוא-רצח? סימונה מורי התלוננה בפני ארגוני הסיוע ורשויות הרווחה והאכיפה על ההתעללות שספגה מבן זוגה, על המכות והאשפוזים, על גזיזת השיער והאיומים בסכין. אך אף אחת מהן לא הושיטה יד לסייע. באחת הפעמים פשוט המליצו לה לכתוב צוואה. הגיוני סך הכול. אי אפשר להצדיק את מה שהיא עשתה לבסוף, אי אפשר להבין, אבל אולי אפשר לנסות: ההתעללות הייתה כל-כך קשה, הפחד היה כל-כך גדול, והסביבה כל-כך אטומה, שהשאלה היחידה שנותרה מבחינתה היא השם של מי יהיה כתוב על המצבה - שלה או של בן זוגה.

סימונה מורי לא לקחה את החוק לידיים; סימונה מורי לקחה את גורלה בידיים רגע לפני שהפכה לעוד אייטם חדשותי ונכנסה לסיכום השנתי של מספר הנשים שנרצחו על-ידי בני זוגן. ההתעלמות, שלא לומר האדישות לנסיבות חייה, נמשכה גם בבית המשפט. טחנות הצדק טחנו אותה דק-דק. היא יצאה לחופשי בזכות פעילותו של מטה מאבק לשחרורה שהקימה העו"סית תמר דהאן, לאחר שערכה במסגרת הדוקטורט שלה מחקר על נשים שהואשמו ברצח או בהריגת בני זוגן ונוכחה בעוול שנעשה להן. השנה שוחררו עוד שתי נשים שנידונו למאסר בעקבות רצח בני זוגן המתעללים: דלאל דאוד שריצתה 18 שנות מאסר מתוך 30 שנים שנגזרו עליה, ונסרין מסראווה, שריצתה 17 שנים מתוך 25 שנגזרו עליה. בכלא נותרה, עדיין, אירנה פרישקין, שריצתה עד כה 16 שנים מתוך ה-30 שנגזרו עליה.

התחשבות וחמלה הן מילים שמערכת המשפט לא מכירה במקרים כאלו. בעוד אנסים מקבלים עונשים מגוחכים וחוזרים לפגוע באין מפריע, נשים שעיקר חטאן היה הרצון להישאר בחיים מקבלות את העונש המקסימלי. גם היציאה מבין כותלי הכלא לא מבטיחה להן חופש מוחלט: מורי סיפרה לאחרונה שהוטלו עליה הגבלות ותנאים כמו על כל רוצח משוחרר אחר.

לפי נתוני משרד הרווחה, 163 נשים נרצחו ב-15 השנים האחרונות על-ידי בני זוגן. כמחציתן היו מוכרות לשירותי הרווחה. חלקן הפכו לפנים של המאבק באלימות במשפחה, וסיפוריהן הביאו להתגייסות ציבורית לאיסוף תרומות עבור יתומיהן. למרבה הצער, בלוטות הרגש שלנו פועלות רק אחרי הירצחן. אם אותן קורבנות אלימות היו פועלות כמו מורי, הן היו נמקות בכלא בחסות החוק היבש הרחק מעיני הציבור. כי אלת הצדק עיוורת לחוסר הצדק שלה עצמה, וגם רבים מאיתנו עיוורים לחוסר הצדק הזה ושותפים לו בשתיקה.