כך הפכה דווקא הקואלה לפרזנטורית של משבר האקלים

כמעט כל מי שנחת בשבועות האחרונים בשדה התעופה הבינלאומי של סידני, העיר הגדולה ביותר באוסטרליה, תיאר עם יציאתו מהמטוס סצינה אפוקליפטית. כבר חודשים ששריפות יער חריגות בגודלן משתוללות ממערב לעיר, והעשן הסמיך שמיתמר מהן מכסה את קו הרקיע שלה ומאלץ את התושבים לשנות את התנהגותם. חולי אסטמה מציפים את חדרי המיון, תלמידים מתבקשים להישאר בכיתות בהפסקות וכולם סוגרים את החלונות כדי להימנע משאיפת העשן שריחו משתלט על המרחב לחלוטין.

שריפות יער באזורים המזרחיים של אוסטרליה הן דבר שגרתי בעונה הזאת, אבל השנה הן החלו לבעור מוקדם יותר ובעוצמה רבה יותר - דבר לא מפתיע במציאות של שינוי האקלים. בכירים במדינה הגדירו את גל הדליקות הנוכחי כחמור ביותר שתועד באוסטרליה אי פעם, ואמרו כי הן צפויות להמשיך ולכלות שטחים נרחבים של יער וחורש במשך השבועות הבאים. חלק מהשריפות כלל אין טעם לנסות ולכבות. הן פשוט גדולות מדי וחזקות מדי. 

מעבר לסבל של התושבים (לפחות 11 בני אדם נהרגו עד כה בשריפות, וכ-830 בתים אבדו בהן ואת הנזק הכספי איש אינו מנסה עדיין להעריך), מכלות הלהבות בתי גידול נרחבים של חיות בר. בדרך כלל קשה לגרום לבני אדם שסובלים בעצמם לגלות עניין רב מדי בצורות חיים אחרות שנספות באסונות טבע, אבל השריפה הנוכחית הייתה אחרת. מדוע? בגלל שנפגעו בה חיות שזוכות באוסטרליה ובעולם כולו ליחס אוהד במיוחד - הקואלות. שוב ושוב תיעדה התקשורת כיצד מתנדבים וכבאים מוציאים קואלות מדממות ומכוסות כוויות מבין הלהבות, והעצב האינסופי שהשתקף בעיניהן הגדולות לא איפשר לאף עין אנושית להישאר יבשה.

אף שלפחות 350 קואלות מתו עד כה בשריפות, ומדענים באוסטרליה כבר קראו להקמת מאגר גנטי שלהן במקרה שיעלה הצורך בהחייאת המין כולו, נראה שלעת עתה לא מרחפת סכנת היכחדות אמיתית על הקואלות. עם זאת, הטרגדיה שמהן הן סובלות הפכו אותן בשבועות האחרונים לחיית הפוסטר של פעילי איכות הסביבה באוסטרליה, שטוענים שהממשלה במדינה לא עושה דבר כדי לצמצם את פליטת גזי החממה בה, וכי הנזק לטבע עלול בקרוב להיות בלתי הפיך. משום כך - בין אם הקואלה אכן נמצאת בסכנה הכחדה אמיתית או לא - יש בגיוסה למערכה חשיבות רבה.

מחיה ניצודה לחיה מורמת מעם

השתחלותה של הקואלה לתפקיד הפרזנטורית של סכנות שינוי האקלים לא הייתה יכולה להיות חלקה יותר. לא רק שלקואלה יש כבר מזמן אימוג'י משלה, אלא שדמויות של קואלות מופיעות בסרטים, בסדרות ובפרסומות, והיא נחשבת לחיה המזוהה ביותר עם אוסטרליה, אפילו יותר מהקנגורו; בובות שלה נרכשות על-ידי הורים לילדים קטנים בכל העולם, ומתברר שרוב התיירים שמגיעים לאוסטרליה אומרים כי מפגש עם קואלה נמצא בראש סדר העדיפויות שלהם. באמזון אפשר אפילו לרכוש עגילי זהב בצורת גללי קואלה.

 מחאה יצירתית. "סיפורה של חית כיס", בהשראת "סיפורה של שפחה", והצגתן של הקואלות / צילום:צילום: Gettyimages ישראל

לא תמיד זה היה כך. על אף שבפולקלור האבוריג'יני יש אגדות על קואלה שסייעה לבני האדם הראשונים שהגיעו ליבשת לחתור בסירותיהם ועל הגשרים שהם בנו מהמעיים הארוכים שלה כדי להגיע לכל קצוות תבל, הם גם צדו ואכלו אותה במשך עשרות אלפי שנים. המתיישבים הלבנים שהגיעו לאוסטרליה ב-1788 לא התנהגו אחרת. הם צדו אותה, פשטו את פרוותה ואכלו אותה עד לפני כ-100 שנה. רוב הציידים כנראה לא עשו הרבה יותר מלהשליך את נתחי הקואלה על הגריל, אבל היו גם כאלו שהשקיעו ופיתחו מתכונים כמו "כיכר בשר קואלה חמוץ-מתוק". עם זאת, מאז תחילת המאה ה-20, עת הופיעה דמותה בכמה ספרי ילדים, עלה בהדרגה מעמדה של החיה ואכילתה הפכה לטאבו. אזכורה באוסטרליה בהקשר של נשנוש יהיה חכם פחות או יותר כמו להתייעץ עם יהודי חרדי לגבי צליית חזיר.

הסיבות לכך שהקואלה עברה תהליך רהביליטציה והפכה מחיה ניצודה לחיה מורמת מעם די ברורות. כמו דמות מאנגה יפנית, יש לה עיניים גדולות שמקנות לה מראה שמזכיר תינוק אנושי; אוזניה גדולות והיא צמרירית ונעימה כמו צ'ינצ'ילה; האף שלה שחור ולח בצורה שלא מאפשרת שלא לחוש אליו חיבה, והיא אפילו לא נרתעת במיוחד מבני אדם ונוטה לחבק אותם כמו דודה נרגשת בבר מצווה. אם כל זה לא מספיק - יש לה כיס. עם זאת, המראה החיצוני החמוד עשוי להטעות. זכרי הקואלה נלחמים זה בזה בנשיכות ושריטות והם לא מהססים לדחוף את יריביהם ממרומי העצים. כשהם רוצים להכריז על ניצחונם בקרב הם מוציאים מתוך גופם השמנמן צליל שלא היה מבייש צווחה של עז הרים שדרכה על מסמר חלוד.

גם הרגליה הקולינריים של הקואלה פחות חמודים מכפי שניתן לנחש. כמו חיות כיס אחרות, גורי הקואלה הזעירים זוחלים לאחר ההמלטה לתוך קפל העור שבירכתי בטנה של האם ומבלים בו כמה חודשים שבהם הם ניזונים מבלוטות החלב שבו. לאחר מכן העניינים מדרדרים. לאחר צאתן מהכיס הן מתחילות לאכול את גללי האם ומאוחר יותר עוברות למזון היחידי שאותו יאכלו עד סוף ימיהן - עלים של חמישה-שישה סוגי אקליפטוסים. וזהו. למעשה פירוש שמה בשפת האבוריג'ינים הוא "חיה ללא מים" משום שהקואלה מפיקה מהעלים אפילו את הנוזלים שהיא צריכה.

בגלל שעלי האקליפטוס הם בעלי ערך תזונתי מועט והם רעילים וקשים לעיכול, הקואלה פיתחה מעיים ארוכים להפליא יחסית לגודלה והיא צריכה לחסוך באנרגיה יקרה. למעשה, היא מבלה כ-18 שעות ביממה בשינה (שבה היא מעכלת עלים), שעתיים בבהייה (שבה היא ממשיכה לעכל עלים) ואת שאר הזמן בקטיף ובלעיסת עלים. הבררנות הקולינרית הזאת גובה ממנה מחיר כבד. מצד אחד, היא חייבת אקליפטוסים כדי לשרוד. מצד שני, הלעיסה הבלתי פוסקת של עלי העץ שוחקת את שיניה במשך השנים עד שלא נותר מהן הרבה והיא לא יכולה להמשיך לאכול. בטבע, קואלות בעצם מתות מרעב.

 מחאה יצירתית. "סיפורה של חית כיס", בהשראת "סיפורה של שפחה", והצגתן של הקואלות/ צילום: Gettyimages ישראל

הבררנות המופלגת של הקואלה אינה התכונה היחידה שגרמה לרבים לתייג אותה במשך השנים כנס אבולוציוני. התאמתה לאכילת עלי אקליפטוס הביאה לכך שהיא התפתחה להיות חיה שמצטיינת בעיכול על חשבון תכונות אחרות. כך למשל, הקואלה נושאת את התואר הלא מחמיא של היונק בעל המוח הקטן ביותר יחסית למשקלו, ויכולתה להסתגל לשינויים מוגבלת. בשגרה, הקואלה מעבירה את חייה גבוה מעל הקרקע ובדרך כלל יורדת מן העץ רק על מנת לעבור לעץ אחר. לרוע המזל, כששריפות משתוללות ביער שבו היא מתגוררת, היא לא משנה את דפוס ההתנהגות שלה: היא מטפסת לצמרת העץ ונשארת בו עד שהלהבות מגיעות אליה או עד שהיא נחנקת משאיפת עשן.

לעבור מעץ לעץ, ולנוח

"תראה, זו לא חיה שצריכה לפתור איזו בעיה שיש בסביבה שלה. היא לא צריכה ללמוד איך להוציא נמלים מתוך חור בעץ או לשבור אגוז או לנווט מרחקים ולא לזהות סוגי מזון שונים. כל מה שהיא צריכה לדעת זה לעבור מעץ לעץ ולישון, אז היא לא פיתחה איזו מיומנות קוגניטיבית או חברתית יוצאת דופן. אני לא אוהב לקרוא לחיה טיפשה, אבל בוא נגיד שזו לא בדיוק החיה שתדע לנווט במבוכים", אומר ד"ר ערן לוין מבית הספר לזואולוגיה של אוניברסיטת תל אביב."עם זאת, אם הקואלה שרדה עד היום אי אפשר לקרוא לה כישלון אבולוציוני. היא אוכלת מזון שכמעט אף חיה אחרת לא אוכלת, וזה יתרון. עם זאת, המזון הזה עני באנרגיה ומלא ברעל, והקואלה יודעת להתמודד איתו באמצעות החיידקים שיש לה במעי העיוור. מהבחינה הזאת היא מאוד מוצלחת אבולוציונית, אבל בסביבות שמשתנות בצורה מהירה יש יתרון להיותה של חיה אוכלת-כול, וזה כאמור לא המצב של הקואלה".

למרות זאת, לוין אומר שהוא לא דואג לעתידן של הקואלות כמין ביולוגי. "זו חיה עם לובי. יש מרכזי שיקום ורבייה לקואלות, ולמרות הדיווחים חשוב להבין שבסולם ההכחדה הקואלות עדיין נמצאות בדרגה הכי נמוכה של הסכנה", הוא אומר. "יש התעוררות לגבי שינוי האקלים וזה כבר לא נושא שנמצא בתחומי העניין של כמה מדענים אלא של הציבור הרחב, ומנסים לרתום בני אדם לגבי כל מיני אג'נדות בתחום.

"הקואלה מאוד חמודה ואפשר לשווק אותה טוב לציבור. כמעט אצל כל בן אדם שרואה קואלה שרופה הלב מתכווץ, והוא מיד חושב מה הוא יכול לעשות כדי לעזור לה. זו שיטה ידועה במאבקים סביבתיים. בוחרים בעל חיים שקל לשווק אותו לציבור כמו נניח פנדה או קואלה או ציפור יפה, ודרכה מנסים לעשות קמפיין. חשוב להבין שבשריפות באוסטרליה מתות עשרות אלפי אם לא מאות אלפי חיות אחרות - מעכבישים דרך זוחלים ועד ציפורים. קשה מאוד לחבר אנשים אליהן, אבל החשיבות הסביבתית שלהן היא אותה חשיבות וחלקן בסכנה חמורה יותר מהקואלה. העניין הוא שאם תנסה לשווק לציבור הרחב חומט או עכביש הוא יגיד ‘איכס'. אז בחרו בקואלה כסמל המאבק", מחייך לוין.

"כשאנחנו מדברים על בעיות שמאיימות על מינים יש כמה גורמים, אבל הגורם המשמעותי ביותר הוא אובדן בית הגידול של החיה", אומר ד"ר דרור הבלנה מהמחלקה לאקולוגיה, אבולוציה והתנהגות במכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית, שמתמחה בשימור ושיקום מערכות אקולוגיות. "חשוב להבין שכשבית גידול משתנה בגלל כל סיבה שהיא, יש כאלה שמרוויחים מכך ויש כאלה שמפסידים. בדרך כלל בתי הגידול עוברים שינויים - זה דבר טבעי - וגם הפרעות מסוימות כמו שיטפון או שריפה או בצורת חריגה. כל אירוע כזה משנה את התנאים של בית הגידול, ואז אנחנו מקבלים מצב שבו חלק מהמינים בו נפגעים וחלק מרוויחים ונוצר שינוי.

"בשמורת ילוסטון בארה"ב יש למשל שריפות גדולות כל כמה שנים, אבל מכיוון שהפארק הוא חלק ממכלול אדיר של בית גידול עצום, אז גם אם הייתה פגיעה מקומית בבעלי חיים או בצמחים מסוימים, הייתה נוצרת הגירה מהחלק שנפגע לחלק שמשתקם מאירוע דומה לפני כמה שנים. תחשוב על מכלול של כתמים במרחב שמחוברים זה לזה במעין מסדרונות. אם כתם אחד נכבה בגלל שריפה, ייתכן שלא רחוק משם כתם אחר יידלק. למה? כי למרות שבאותו מקום אולי הייתה שריפה לפני עשור, עם הזמן התנאים שבו שוב הבשילו, והקואלות חזרו לשגשג בו. מה שקורה היום זה שהשינויים הופכים להיות תכופים יותר וגם קיצוניים יותר. זה מייצר מצב שבו אותו בית גידול סובל מהפרעות שוב ושוב ושוב, בצורה שלא מאפשרת לו להשתקם או להשתנות. בנוסף, בגלל פעילות אנושית סביבתית, אנחנו הרבה פעמים קוטעים את השטח כך שכל קטע מתפקד כאי שאין אליו או ממנו הגירה. כשזה המצב, כל פגיעה מהותית בבית גידול מקוטע עשויה להפוך להכחדה מקומית של המינים שחיו בו".

 קואלות/ צילום: רויטרס - Yuriko Nakao

אנחנו תמיד מפסידים

המצב שעליו מדבר הבלנה הוא תיאור מדויק של מה שמתרחש באזורים המיוערים במזרח אוסטרליה - השטחים הנרחבים שבהם חיו הקואלות מקדמת דנא. בעבר, כשהנוכחות האנושית באותם אזורים הייתה דלילה בהרבה מכפי שהיא כיום, יכלו אוכלוסיות של חיות להשתקם או להגר לאזורים סמוכים. "כיום לא רק שהאוכלוסיות החיות הצטמצמו בגלל הפעילות האנושית, אלא שבין בתי הגידול השונים כבר אין קשרים ומעבר של חיות, וללא פעילות אינטנסיבית של האדם כדי לתקן את המצב, למעשה כבר אין דרך שההוא יחזור לעצמו בצורה טבעית", אומר הבלנה.

"כמו אצלנו בכרמל למשל, שבו תדירות השריפות עולה בשנים האחרונות בגלל שינוי האקלים. המשמעות היא שבתי גידול הולכים ונעלמים בגלל תדירות האירועים הקיצוניים. בשמורת קרוגר בדרום אפריקה קרה משהו אחר שדי דומה למצב שאני מתאר. בעבר, כשהיה אירוע קיצוני כמו בצורת קשה, הפרסתנים הגדולים כמו למשל פילים היו עוברים לאזור אחר. אבל אז בני אדם גידרו את השמורה כדי להגן על בעלי החיים שבה, אבל בעצם מנעו מהם את האפשרות לנדוד וכעת הם נפגעים בתוך השטח המתוחם. אם האוכלוסייה של החיות גדולה מספיק והבצורת קיצונית מספיק, זה אומר שיש לך הרבה מאוד פילים רעבים שהורסים את משאבי המזון בתוך השמורה כך שהם יכולים לעשות נזק שהוא הרבה מעבר לנזק של מוות של כמה פילים. הם משנים את התנאים של כל בית הגידול גם בעבור בעלי החיים האחרים בו".

הבלנה אומר שעל אף חומרת המצב, האדם עדיין יכול לעשות לא מעט בעבור הטבע והחיות שבו. במקרים הקיצוניים ביותר הוא יכול להוציא לאזורים אחרים מין מסוים או כמה מינים, וליצור גרעין רבייה שיאפשר להחזיר את הפרטים החדשים אל האזור המשוקם או אל אזורים דומים אחרים. אלא שלפני שמגיעים למצבים שכאלו, צריכים להיות ערים לתנאים המשתנים בשטח. "הדבר הכי חשוב זה מניעה של היווצרות איים - לדאוג שהאזורים השמורים מחוברים זה לזה", אומר הבלנה. "אנשים חייבים לשמור על שטחים כמה שיותר גדולים, ואפשר לעשות מה שעשו בשמורת קרוגר. כיום השמורה היא בעצם כמה שמורות בכמה מדינות וזה נותן לדינמיקה שמתרחשת בעקבות אירועי קיצון לבוא לידי ביטוי בצורה טבעית יותר ולאפשר הגירה חופשית של חיות".

מעבר לכך, הבלנה אומר שבמקרים מסוימים בני האדם צריכים לסייע באופן אקטיבי כדי להחזיר את בית הגידול למצבו הקודם, באמצעות שיקום הצמחייה בו לדוגמה. "כששטח נהרס לחלוטין, אתה יכול כבן אדם להניע תהליך שיגרום לשטח להתפתח לכיוון שאליו אתה שואף, כי מה שאתה רוצה זה לתמוך במין אחד או בקבוצת מינים שאנחנו חפצים ביקרם, אבל פה זה כבר עניין אנושי אתי. קואלות זה חמוד, למרות שהחברים שלי באוסטרליה אומרים שכמה שהחיה יותר חמודה האופי שלה יותר גרוע, אבל בשטח שבו הן חיות בטוח שיש עוד המון מינים אחרים שנפגעו בשריפות ואולי אפילו במידה רבה יותר מהקואלות, ולא מתייחסים אליהם בכלל".

כשאני שואל את הבלנה אם הוא אופטימי לגבי יכולתם של בני האדם להציל מינים בסכנת הכחדה באופן כללי ולשפר את מצבן של הקואלות באופן ספציפי, הוא מספר שלפני שהגיע לאוניברסיטה עבד כביולוג ברשות שמורו הטבע וסיגל לעצמו תפיסה שלפיה אנחנו תמיד מפסידים, השאלה אם יותר או פחות. "הגישה הזאת קצת דיכאונית, אבל היא הגיונית כי המשאבים מוגבלים. אתה במלחמת מאסף כל הזמן. אופטימיות היא לנסות ולעכב ככל שניתן את השינויים ולנסות ולשמור על כמה שיותר מינים לזמן כמה שיותר ארוך. זה המשחק. זה לא שאנחנו צופים איזה היפוך מגמה דרמטי והחיים פתאום יהפכו להיות מאושרים. זה המצב".