עשור אבוד במדבר הפוליטי

זה אמנם סיכום של העשור האחרון, אבל בפועל השמאל איבד את דרכו כבר לפני עשרים שנה. ביולי 2000, בשובו מוועידת קמפ-דייוויד, בהשתתפות ערפאת וקלינטון, בוחר אהוד ברק להשתמש במילים "בעת הזו אין פרטנר לשלום". הוא מתכוון לערפאת ספציפית, כמובן. ומנסה לכסת"ח על כישלונו; ובוודאי לא מעלה על דעתו שהוא שופך את תינוק הנרטיב של השמאל הציוני עם המים, אבל זה בדיוק מה שהוא עושה. וההיסטוריה מפנה את עורפה לשמאל הציוני הישראלי מאז. לבלי שוב.

אז את החטא הקדמון ההיסטורי בטרגדיה שהיא "מצב השמאל" חטא ברק. אבל בעוד ברק נהנה מתעריף אשמה מופחת, מכיוון שמעולם לא היה מנשמת אפה של מפלגת העבודה - וממילא ניסה למחות את נוכחותה ואת שמה כדי לקרוץ לקהל מן המרכז - הרי שאת הסטירה השנייה, המצלצלת והלא צפויה (והמעט נשכחת היסטורית), מחטיף בפניה דווקא המנוח, שמעון פרס. ערב בחירות 2005 (אותן ניצח שרון ז"ל) פורש פרס ממפלגת העבודה וחובר ל"קדימה" של שרון. אילו מישהו היה מעלה עשר שנים קודם לכן אפשרות שכזאת, שר ההיסטוריה היה בוודאי שולח אותו להסתכלות פסיכיאטרית, אבל בישראל - אפילו ההיסטוריה נזקקת לא אחת לפרשנות פסיכיאטרית יותר מאשר אנליטית או רציונולית. כך או כך - אובדן השלטון, מות המו"מ עם הפלסטינים ופרישת פרס מכור מחצבתו מהווים את שלוש נקודות הציון (שלא לומר המסמרים בארון הקבורה) של השמאל הציוני.

אובד דרך, תועה, מפוזר, נעדר מיקוד, נעדר דרך, ובעיקר - נעדר סיפור, השמאל הציוני מנסה מזה שני עשורים להלך בין פתרונות קסם פרסונליים בדמות משיחי כזב הזויים (באמת - אבי גבאי? באמת - עמרם מצנע?), לבין זגזוג תזזיתי (על גבול ההיסטרי) בין נרטיבים, מסרים, שפות ואג'נדות והמון המון יושבי ראש. מפלגת השלטון המיתולוגית הפכה לשק חבטות קל עבור כל מתחריה ובית חרושת שהתמחותו ייצור שיטות יוצאות דופן להרס עצמי.

תוסיפו לעובדות הללו את לכתם של שולמית אלוני ויוסי שריד מהעולם, לצד הקדנציה המגומגמת והצולעת של יוסי ביילין בראשות "מרצ", ונקל יהיה להבין מדוע השמאל הציוני בישראל סובל מוואקום פרסונלי, אידיאולוגי ובעיקר מתחושה ציבורית של היעדר רלבנטיות מוחלט. הניסיון להיות "ליכוד ב'" כשל. הניסיון להיות "שמאל לא מתבייש" כשל. הניסיון להיות "מחנה ציוני" כשל. הניסיון להעמיד בראש המפלגה הסוציאל-דמוקרטית (מושג שאפילו בתוך מפלגת העבודה לא מסכימים באמת על טיבו ופירושו) ליכודניק לשעבר ומנכ"ל של חברת ענק כשל גם הוא. גם הניסיון להצעיר את המפלגה ולהעמיד בראשה פרצופים אזרחיים וצעירים יותר (שמולי, שפיר, מיכאלי) כשל. גם הניסיון לחזור לאג'נדה החברתית, רכובה על קטר האיחוד בין עמיר פרץ לאורלי לוי - כשל.

הכל כשל. כל הניסיונות. כל פתרונות הקסם. העשור האחרון, שהיה אמור לשמש עשור של התחדשות, המצאה מחדש, ובעיקר - ניסוח תואם מציאות וישראליות של הסיפור והשפה של השמאל הציוני; העשור הזה הלך לפח. האם העשור הבא צפוי להיות כזה של מהפיכה פנימית וחזרה לצמרת הטבלה? סביר יותר להניח, שהוא צפוי להיות העשור שבו מפלגת העבודה ומרצ יסיימו את דרכן ההיסטורית, וייפנו את מקומן לטובת ישויות פוליטיות חדשות לחלוטין. אולי מפלגה יהודית-ערבית. אולי, בכלל, בני גנץ ויאיר לפיד הם פניו של השמאל הישראלי הציוני החדש. ימים יגידו.