העשור של נתניהו: מה יצא לנו מזה?

לטוב ולרע, זה היה העשור של בנימין נתניהו. יש משהו סמלי, ספרותי אפילו, בכך שנתניהו, שרגע לפני תחילת העשור נכנס בביטחון מופגן לבית הצנוע בבלפור, מסיים אותו אחרי עשר שנים עם שלושה של כתבי אישום חמורים בשוחד, מרמה והפרת אמונים.

11 שנים חלפו מאז שצעד, בפעם השנייה, לתוך משרד ראש הממשלה בירושלים. למוד קרבות וכישלונות וכבר לא צעיר כפי שהיה בכהונתו הראשונה (46), נתניהו הפך במהלך העשור האחרון לפוליטיקאי רב הכוח, המשפיע, המכריע והכריזמטי ביותר שידעה מדינת ישראל, להוציא, אולי, את בן גוריון ומנחם בגין. בתכונה אחת שלו, הם בכל זאת לא היו יכולים להתחרות בו - הנרקיסיזם. תכונה זו של נתניהו - מלך הביצה הפוליטית המקומית - לא איפשרה לאף דמות מנהיגותית אחרת לצמוח בסביבתו.

ביום הולדתו ה-60 שנערך באוקטובר 2009, ציין נתניהו עוד שני אירועים משפחתיים. באותו חודש בנו יאיר סיים קורס ביחידת דובר צה"ל ובנו אבנר חגג יום הולדת 15. אז כמו היום, הציבור לא שמע ולא ידע דבר על כך שנתניהו הוא כבר סב לארבעה נכדים. זה לא מקרי כמובן. שום דבר, כמעט, בהתנהלותו התקשורתית אינו מקרי. נתניהו החצין וייחצ"ן אלמנטים רבים בחייו הפרטיים שהתאימו לדימוי שהוא ביקש לשוות לעצמו ולצידם היבטים אחרים שהוא בחר במודע להסתיר מהציבור.

כיום, אפילו יותר מאשר בעבר, נתניהו נאחז בכוח רב בשרידי ממשלתו, שכבר יותר מחצי שנה תלויה בין שמיים וארץ, בין אויבים לבין מקורבים פוליטיים, בין בוחרים ששונאים לאותו לאחרים שמעריצים כל צעד שלו. למרות השיתוק שתפס את המדינה, נתניהו לא מוכן לוותר אפילו על קורטוב מן האחיזה. לא נסוג, לא נכנע, לא מרכין ראש בפני שלטון החוק הישראלי ובוודאי שלא מאפשר לאף פרח אחר לפרוח בביצה של הנהגת המדינה.

משחקי כוח בצמרת הליכוד והמדינה

הנרקיסיזם של נתניהו התאפיין תמיד בחשיבות עצמית גדולה, צורך בהערצה ואמפתיה מזערית לצרות של אנשים אחרים שאינם הוא-עצמו או בני משפחתו. במבט רטרוספקטיבי מדהים לחשוב על השעות הרבות שנתניהו הקדיש למשחקי כוח והשפלה בצמרת הליכוד ובצמרת המדינה או לכמות תשומת לב שהושקעה בעיצוב וטיפוח תדמיתו בתקשורת. החזות אצלו הפכה למסר. הבעות פנים, מחוות הידיים, צבע השיער ולבסוף גם האיפור - אלה הפכו לחשובים יותר מהכול.

כולם היו כנועיו, כולם היו כפופיו. מי שניסו להתמודד או לאתגר את הנרקיס הגיעו לתוצאה דומה: רגליהם בוססו בביצה, ונתניהו המשיך לפרוח. הם באו והלכו, ונתניהו שרד.הרשימה ארוכה. סילבן שלום, דן מרידור, ציפי לבני, משה יעלון, בני בגין, לימור לבנת, משה כחלון, יצחק הרצוג, שלי יחימוביץ’, אבי גבאי, ישראל כ"ץ, נפתלי בנט ואיילת שקד ועוד. היחיד שנחלץ מאחיזתו "חי" ושרד לספר על זה הוא נשיא המדינה ראובן ריבלין, אשר על אפו ועל חמתו של נתניהו הפך לדמות ממלכתית מוערכת ואף למושא הערצה.

בניגוד אולי לתדמית, העשור של נתניהו מתאפיין דווקא בהיעדר יוזמה. נתניהו חשש לפתור את הבעיה העיקרית של ישראל: השליטה על עם אחר. אם כבר, הוא הקדיש באובססיביות אינספור שעות של מחשבה לשאלה כיצד לשמר את המצב כפי שהוא. מפעולותיו ניתן להסיק כי לא רצה לספח או לפנות או אפילו להכריע את האויבים. בוודאי שלא לקדם פתרונות כלשהם עבור העתיד של אזרחי ישראל ושל התושבים הפלסטינים, החיים תחת מרות ישראלית.

עדיין לא ניתן לסכם את עידן נתניהו, אך אפשר לציין שהוא הקדיש עצמו למצב הפיזיולוגי של "לא לבלוע, לא להקיא". זהו סיכום ביניים עגום. בוודאי כאשר מדובר באדם בעל עוצמות פוליטיות שלא נראו כמותן במדינה.

הבטחות חסרות כיסוי לימין הישראלי

גם חלקים מגישתו בתחום המדיני נשענים על אותו עיקרון: מיסמוס כל רעיון, דחיית כל יוזמה, המצאת תירוצים להצדקת קיפאון. אלא שלמטבע יש עוד צד: שני הישגים בולטים שלו בתחום המדיני היו ההכרה האמריקנית בירושלים ובריבונות של ישראל על רמת הגולן. הישגים לא מבוטלים שמצטרפים להידוק קשרים דיפלומטיים עם מדינות נוספות באפריקה, דרום אמריקה, אירופה ואסיה.

נתניהו מתגאה בבלימת אובמה כהישג החשוב ביותר שלו. אך, מצד שני, הוא לא עמד בהבטחות רבות שהבטיח לימין: הוא לא סיפח אזורים סביב ירושלים, ואף לא את גוש עציון. לא הרבה בבנייה בשטחי יהודה ושומרון, וכאשר אוניברסיטת אריאל שדרגה את מעמדה, היה זה בזכות לחצים של הבית היהודי ונפתלי בנט, ולא בגללו. גם כאשר התחיל לנאום על סיפוח הבקעה בחודשים האחרונים, עשה זאת כחלק ממערכת הבחירות.
נתניהו הבטיח לפנות את הישוב חאן אל אחמר, אולם לא ביצע. הוא הבטיח לפעול למען פתרון שתי המדינות, ולא עשה דבר. הוא שאף לפגוע ולחסל את החמאס ולפגוע אנושות באיראנים, אך ראו זה פלא, ארגון הטרור מצד אחד והמדינה הסוררת מצד שני לא קרסו תחת איומיו.

נתניהו הרבה לדבר על רפורמות ממשל ושיטת הבחירות, על מהלכים נחוצים בתחום המשפטי, על פסקת ההתגברות והתמודדות עם כוחו הרב של בית המשפט העליון. הוא נאם על יוקר המחייה, דיבר על הורדת מחירי הדיור, התפאר ברכבות הישראליות ובמחלפים שנבנו, וסירב להכיר במצוקותיהם של הישראלים בדרכים. בתחום החינוך והבריאות ישראל ממשיכה לדשדש בטבלאות ה-OECD.

ובכל זאת, הישראלים מאושרים

בזמן שהמצב בדרום הידרדר, בשאר המדינה הישראלים הרגישו בסה"כ בטוחים יותר. עם תחושת הביטחון, הכלכלה הישראלית צמחה בצורה מרשימה בעשור של נתניהו, ואי אפשר להתעלם מיכולת השיווק שלו של הנס הטכנולוגי הישראלי. בכל מקום שבו נאם, דחף נתניהו את סצנת ההייטק ופעל למיתוג המדינה, הבליט אותה והתפאר בתעשיית טכנולוגיית הרכב ובפיתוחים הרפואיים והחקלאיים. הוא המשיך במשימה של שמעון פרס, והפך את אומת הסטארט-אפ לאור לגויים. אם לא בערכים מוסריים אז לפחות במכירות.

גם אי אפשר לסכם את העשור של נתניהו בלי להזכיר את ההתהלמות שלו כלפי ערביי-ישראל, שמאלנים, עיתונאים ואנשי מערכת אכיפת החוק והמשפט. קצרה היריעה מלפרט פה כיצד הפכו כמחצית מאזרחי ישראל ל"אויבים" בפוטנציה של המדינה. שיא השפל היה במערכת הבחירות (סבב ב') כאשר הקמפיין של נתניהו הפיץ טקסטים ברשתות לפיהם "אסור שתקום ממשלת שמאל חילונית חלשה שסומכת על הערבים שרוצים להשמיד את כולנו - נשים, ילדים וגברים - ותאפשר איראן גרעינית שתחסל את כולנו".

פעם אחר פעם הוא התבטא בגסות, בזלזול ובהשפלה כלפי אזרחים שאינם חולקים איתו השקפת עולם פוליטית וערכית. בכל שנות קיומה של ישראל (ואף לפני כן), תמיד היו ויכוחים בין ימין לשמאל. נתניהו לא המציא את זה, אבל הוא כן ראש הממשלה הראשון, שהסית נגד ציבורים רחבים מתוך אינטרס פוליטי מובהק. במשמרת שלו ובעידודו, הפכה המילה "שמאל" למילת גנאי ו"שמאלנים" לבוגדים. מאוחר יותר, הפנה נתניהו את אותן עוצמות כלפי מערכות החוק והמשפט. גם נציגי החוק הפכו ל"בוגדים".

נתניהו הציב את הקיפאון והשימור כיעד, אז איך בכל זאת מסכמים את העשור שלו כסוער? מדוע נתניהו מעסיק את הישראלים באובססיביות? אולי זה הנרקיסיזם של רה"מ שהביא אותו לכך שהוא העדיף שיעסקו בו, אישית, כל הזמן, ואז יתעלמו מהמדיניות שלו.