השליט ששרד את האביב הערבי

דצמבר 2011, הוועידה הבינלאומית למדיניות בווינה. שר הביטחון הישראלי אהוד ברק מפתיע את הקהל עם ההצהרה הבאה על המצב בסוריה, לאחר חודשים של מרד פנימי במדינה: "המשך הידרדרותה של משפחת אסד יוביל לסיום שלטונה לכל היותר בתוך שבועות. לא ניתן לדעת מי ישלוט בסוריה בהמשך, אבל בכל מקרה זו תהיה מכה לציר שבין איראן לחיזבאללה". שמונה שנים אחר כך נשיא סוריה בשאר אל אסד עדיין יושב על כיסאו, הנראה יציב יותר היום משהיה בתקופת מלחמת האזרחים העקובה מדם בארצו.

אסד הצליח לעשות זאת בין היתר בזכות ברית שכרת עם איראן מחד, אשר מנעה את קריסתו בשנות המלחמה הקשות 2012-2015. איראן שיגרה מיליציות שיעיות של שכירי חרב, נשק רב, סיוע כלכלי וגם גייסה את חיזבאללה לקרבות נגד המורדים. ברית שנייה כרת אסד עם רוסיה של פוטין, תוך ניצול אזלת היד שגילה ברק אובמה והחובבנות של דונלד טראמפ אחריו. תקיפות נרחבות של חיל האוויר של רוסיה, ביחד עם הפצצות בתותחים כבדים ושיגור רקטות על מעוזי המורדים, הביאו לנסיגתם מרוב המקומות שכבשו ולמעשה לחיסול רוב "הצבא הסורי החופשי" שהיה הכוח העיקרי במרד. בהפצצות הרוסיות האלה נהרגו אלפי ויש אומרים עשרות אלפי אזרחים סוריים - בחאלב, באידליב ובערים אחרות, אבל העולם שתק.

בשאר, בנו חסר הכריזמה של חאפז אל-אסד (האריה), מונה לתפקיד בשנת 2000 לאחר מות אביו רק כי אחיו הבכור והמוכשר ממנו באסל נהרג בתאונת דרכים שש שנים קודם לכן. הוא למד רפואת עיניים, ודמותו נטולת הכריזמה הביאה רבים בסוריה לחשוב כי תחתיו ניתן לגרום להפיכה.

ההזדמנות הגיעה עם פרוץ גל המהומות המכונה "האביב הערבי" בסוף 2010, והתפשטותו לכמה מדינות ובהן סוריה. המהומות שם החלו עם הרג שלושה ילדים שציירו גרפיטי נגד השלטונות בעיר דרעאת. ההתקוממות הפכה למרד של ממש כאשר חטיבות שלמות מהצבא הסורי עברו למחנה המורדים, אשר דרש את הפלת שושלת אסד ושליטת העדה העלאווית על משאבי המדינה, תוך בחירות דמוקרטיות ורפורמות כלכליות. בתחילה נראה היה כי אסד אכן מתפוגג, אבל בסיוע המעגל הסובב אותו ובעיקר ראשי מערכת הביטחון שלו, שלטונו נשמר. בינתיים המורדים הצליחו להסתכסך בינם לבין עצמם, וגורם חדש ומאיים, דאעש (המדינה האיסלמית של עיראק והלבנט) נכנס לתמונה. מדינות המערב ובראשן ארה"ב של אובמה סימנו את הארגון הזה כאויב העיקרי ואפשרו לאסד לטבוח באזרחיו, גם בנשק כימי, ללא מעורבות כמעט.

בעיצומה של המלחמה הכריז אסד על בחירות "חופשיות" לכאורה, ותוצאתן - בחירתו מחדש ברוב של יותר מ-88%. בשנים שאחר כך, בסיוע מוגבר של איראן, חיזבאללה (שהקיז בסוריה דם רב) ורוסיה, המורדים העיקריים החליטו להפסיק את המאבק, והפסקת אש הוכרזה ב-2016. למרות זאת אסד עדיין לא חידש את השליטה על ארצו, וכוחותיו פרושים רק בכ-60% ממנה. הכורדים בצפון ובמזרח המדינה שולטים על רבע משטח סוריה המקורי, כוחות המורדים על פחות מעשרה אחוזים בחאלב וסביבותיה, מיליציות הנתמכות על ידי טורקיה שולטות על עוד כחמישה אחוזים, ופה ושם יש מובלעות של מיליציות עצמאיות. אסד איבד את השליטה על חלקים גדולים מהשטח, אבל במפתיע לא את כסאו, וכל עוד איראן ורוסיה יתמכו בו הוא יישאר בשלטון.