מרקל הביאה למערכת הגרמנית פוליטיקה חדשה של קונצנזוס

אחרי 14 שנים רצופות שבהן היא מכהנת כקאנצלרית גרמניה, לא נשארו הרבה דברים שאנגלה מרקל טרם עשתה. היא התחילה את הכהונה בעולם שבו האייפון טרם הומצא ושבו מכונית חשמלית טרם נסעה, שבו ג'ורג' בוש וטוני בלייר עדיין התמודדו עם תוצאות הפלישה לעיראק ושהמונח אותו חיפשו הכי הרבה ב"גוגל" היה "MySpace". אבל ביום שישי אחד בחודש דצמבר האחרון, לראשונה מאז נכנסה לתפקיד ב-2005, אנגלה מרקל עשתה משהו ממנו נמנעה עד כה - היא ביקרה באושוויץ-בירקנאו.

למי שעקב אחרי הביקור היה קשה שלא להתרשם כי המקום הקודר והנוראי נוגע ללבה של הקאנצלרית. "אני מרגישה בושה עמוקה", אמרה מרקל, ששמרה על פנים חתומות במהלך כל הביקור למעט הרגע בו נפגשה עם ניצולי שואה, חייכה אליהם בלבביות, והוסיפה, "אנחנו הגרמנים אשמים".

בין אם מדובר בסימן לפרישה מתקרבת - סעיף ברשימת המשימות שלה לפני שהיא מפנה את המשרד - או בתגובה מדודה היטב לאנטישמיות הגוברת בגרמניה - נותר לראות זאת בחודשים הקרובים. מרקל הודיעה כי לא תרוץ בבחירות הבאות, המתכוננות להתקיים ב-2021. אולם על רקע שבריריות הקואליציה שמטעמה היא מכהנת, או אפילו בשל רצונה להעביר את הלפיד ליורש או ירושת מיועדים עוד לפני כן, ייתכן שזוהי שנתה האחרונה של מרקל בתפקיד.

גיבשה מסלול המוסכם על כולם

הכהונה שלה בראש הכלכלה הגדולה באירופה ללא ספק הפכה אותה לאחת מאנשי העשור החולף, אך המורשת שלה מעורפלת. מרקל (65) היא מלכת הפשרות - אשת הסטטוס-קוו. תמיד חותרת למרכז, לוקחת מעט מהשמאל, די הרבה מהימין, מגבשת מסלול המוסכם על כולם, שתמיד נתמך בסקרים. היא הביאה עמה סוג חדש של פוליטיקה למערכת הגרמנית, כזו שנבנית על קונצנזוס, על ניהול שוטף באמצעות הצורך להגיע להסכמה משותפת, אך ללא שינויים גדולים. שום רפורמה כלכלית לא רשומה על שמה, שום שינוי מאז'ורי.

הזמנים השתנו סביבה, נשיאים אמריקאים באו והלכו והאיחוד האירופי התהדק ונפרם, תחומי עסקים חדשים צצו ונעלמו, ומרקל נשארה המנהלת הנאמנה של הממשלה הגרמנית. מי שמוכנה לא לישון כל הלילה כדי להשתתף בפסגות קריטיות. תמיד רגועה. לא מנתקת קשרים בהתקף זעם, לא מפסיקה אף פעם לדבר. למעשה, רק שתי החלטות משמעותיות בלבד קיבלה במהלך כהונתה הארוכה - להפסיק עם האנרגיה האטומית אחרי אסון פוקושימה ב-2011, ולפתוח את השערים לפליטים בסתיו 2015. ההחלטה הראשונה עדיין לא בוצעה לחלוטין, השנייה שינתה את אירופה, אבל לא במתכוון.

התפקיד של קאנצלרית גרמניה הוא תפקיד כלכלי. הפוליטיקה הבינלאומית, התערבויות צבאיות או הומניטריות שניות בגרמניה לכלכלה. הקאנצלרית היא מי שאמורה לפתוח את הדלתות, לאפשר לייצוא הגרמני לשגשג, לתת לעסקים להתנהל. מבחינה זו, אנגלה מרקל הייתה ועודנה מנהלת מוכשרת. כשהיה צריך לפרוץ דרך עם סין זוללת הרכבים הגרמנים, עשתה זאת; כשהיה צריך להגן על תעלת סואץ הקריטית כל כך לתעשייה הגרמנית, תמכה בנשיא מצרים א-סיסי. אם צריך לייצא צוללות ונשק במיליארדים - אין בעיה. היא נקטה בעמדות המשתלמות בעבור התאגידים הגרמניים, אבל באופן נקי לחלוטין, חף משערוריות באופן יוצא דופן, בלי שום ארוחות ערב עם בעלי-אינטרסים או מטוסים פרטיים של מיליונרים.

מי שהגיעה לפוליטיקה במקרה בגלל תהפוכות ההיסטוריה - היא כבר החזיקה דוקטורט בכימיה קוונאטית כשהחומה קרסה - לא שינתה את גרמניה, אבל איפשרה לה לשגשג, לשמור על תקציב מאוזן, סייעה להפוך אותה ליצואנית מובילה פר-קפיטה בעולם, ובאותו הזמן הייתה מחויבת באופן עקבי למדינת ישראל ולקהילה היהודית בגרמניה. מהבחינה הזו, רבים חוששים כי היא הקאנצלרית הפרו-ישראלית האחרונה.

רבים גם צוחקים על התנועה המפורסמת שמרקל עושה תמיד עם ידיה - מחזיקה את קצות אצבעותיה נוגעות אלה באלה בכל עת, בזמן שהיא יושבת או מדברת או אפילו עומדת. "אחיזת יהלום", הם קוראים לה. אפשר לראות בתנועה הזו את מבוכתה של כימאית שהגיעה מאוחר מדי לפוליטיקה מכדי לדעת מה לעשות עם הידיים. מי שלא לקחה שיעורים במשחק מול מצלמה. אבל אפשר לראות בתנועה הזו גם את ההפך הגמור של נפנופי הידיים מלאי הפאתוס של היטלר. כבר 14 שנה שגרמניה מעדיפה את האצבעות המולחמות זו-לזו של מרקל על אלה של מנהיגים מלאי חשיבות עצמית, את הרוגע ושיקול הדעת על ההתלהבות וההבטחות גרנדיוזיות. אולי זו עשויה להיות המורשת שתשאיר אחריה מרקל, הקאנצלרית הראשונה בהיסטוריה של גרמניה.