העשור שבו האבטלה ירדה לשפל, השכר זינק, ובני מיעוטים נכנסו לשוק העבודה. ועדיין, מה השתבש?

באפריל 2013 הכריז נגיד בנק ישראל בזמנו, פרופסור סטנלי פישר, על "נס" שהתחולל בשוק העבודה הישראלי. עוד ועוד אנשים מצטרפים לשוק העבודה ושיעור ההשתתפות של האוכלוסייה בשוק העבודה גדל. "קרה נס שאנחנו עוד לא מבינים. זו בלי ספק אחת ההתפתחויות הכי חשובות במשק", אמר פישר, שדיבר בכנס של המכון למחקרים ביטחוניים.
באופן כללי, הוסיף הנגיד באותו נאום, "המצב בשוק העבודה אצלנו מצוין. שיעור האבטלה הוא הכי נמוך בשלושים השנים האחרונות. זה הישג". בשנים שחלפו מאז, ההישג הזה רק התעצם: שיעור האבטלה המשיך לרדת.

בהמשך העשור, אחרי שנים של קיפאון יחסי, גם ההכנסה הממוצעת במשק החלה לעלות, ואילו בשנים האחרונות ההכנסה החציונית עלתה בקצב אפילו מהיר יותר - מה שמעיד על צמצום פערים בהכנסות מעבודה.

ירידה באבטלה, עלייה בהשתתפות בשוק העבודה, וגם עלייה בשכר - אלה חלק מהמגמות הבולטות של העשור האחרון, והן מעודדות בהחלט. אבל כשצוללים לעומק הנתונים, ומדברים עם חוקרים בתחום, מגלים גם מגמות אחרות, חלקן מעודדות פחות: הגברים החרדים נשארו מאחור. מעמד הביניים לא באמת גדל אלא רק חזר לממדיו היחסיים בסוף שנות התשעים והעוני והפערים בישראל נותרו מהגבוהים ב-OECD. מעבר לכך עולה השאלה האם ההישגים של העשור החולף ימשיכו ללוות את המשק בעתיד. במבט קדימה, האם הנס שדיבר עליו פישר נחלש או עומד להתפוגג? מה קרה בשוק התעסוקה בעשור האחרון? "גלובס" מנסה לשרטט את התמונה הגדולה.

 ההכנסה הממוצעת והחציונית

פרק ראשון: קבוצות חלשות נכנסו לשוק העבודה

כדי להבין מה קרה בעשור האחרון בשוק העבודה הישראלי, צריך לחזור לתחילת העשור שלפניו: לרפורמות הגדולות שנערכו בשנים 2002/3, בתקופה שבה כיהנו בנימין נתניהו ולפניו סילבן שלום, כשרי אוצר. כך לפחות מציעה לנו ד"ר טלי לרום, חוקרת בכירה במכון אהרן למדיניות כלכלית במרכז הבינתחומי בהרצליה.

לרום מגדירה את השנים האלה כ"נקודת מפנה מאוד משמעותית. היה אוסף מאוד גדול של צעדי מדיניות שהחלו אז: קיצוץ בקצבאות הילדים, קיצוץ בקצבאות הבטחת הכנסה והחמרה של התנאים לקצבאות האלה, קיצוץ בדמי אבטלה, ובהמשך צעדים נוספים כמו מס הכנסה שלילי והעלאת גיל הפרישה".

"כל הדברים האלה ביחד הביאו לשינוי כיוון בשוק העבודה", לפי לרום, ובעיקר לקפיצה מאוד משמעותית בתעסוקה בעשור וחצי האחרונים. "התעסוקה גדלה אצל כולם, גם נשים גם גברים, גם ערבים, גם חרדים, בכל הגילאים ובכל רמות ההשכלה. עם זאת, העלייה הייתה מאוד מוטה לכיוון הקבוצות היותר חלשות, לכיוון ערבים וחרדים, לכיוון אנשים מבוגרים יותר, לכיוון אנשים עם השכלה נמוכה, ולכיוון משפחות גדולות". יותר ויותר ישראלים, כולל כאלה ששייכים לקבוצות שלא השתתפו בעבר בשוק העבודה, החלו לחפש עבודה וגם לעבוד. זה הנס עליו דיבר פישר, והשיפור הזה המשיך לפחות עד 2016.

מה קרה לשכר מאז? לאורך רוב התקופה, אומרת לרום, "השכר הריאלי היה די קפוא". תלוש שכר שאינו משתנה הוא דבר מתסכל מבחינת העובדים, אבל לרום מסבירה שמסתתר כאן הישג "מאוד משמעותי": קבוצות חלשות נכנסו לשוק העבודה, והשכר לא ירד. בנוסף, היא אומרת, "כן המשכנו לראות עלייה של השכר בקבוצות החזקות, בעיקר יהודים לא חרדים ואנשים עם השכלה אקדמית".

בשנים האחרונות, היא אומרת, התהליכים שהחלו בעשור הקודם משפיעים לא רק על שיעור התעסוקה. הם מתורגמים גם לשיפור בהכנסה של העובדים: "אנחנו מתחילים לראות עלייה מסוימת בשכר".

כשבמשק בית יש שני מפרנסים במקום אחד, וכאשר השכר גם רושם עלייה מסוימת, בשנים האחרונות, התוצאה היא קפיצה בהכנסות מעבודה של אותו משק בית.

"אנחנו באמת רואים שהשינוי הזה היה יותר משמעותי אצל משקי הבית הערבים והחרדים", אומרת לרום. "ההכנסה שלהם מעבודה גדלה הרבה יותר מהר מהכנסה מעבודה של משקי בית יהודים לא חרדים".

פרק שני: העולם התאושש אחרי המשבר של 2007

בזמן שלרום תולה את השינוי הדרמטי בשוק העבודה ברפורמות שדחפו אנשים להיכנס לשוק העבודה, הרי שפרופ’ מומי דהן מבקש לשים דגש על תופעה אחרת לגמרי: הירידה באבטלה. דהן, כלכלן המלמד בבית הספר פדרמן למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית בירושלים, מסביר ש"כאשר אדם שוקל האם להשתתף או לא להשתתף בשוק העבודה, אחד השיקולים החשובים לנגד עיניו הוא מה סיכוייו למצוא עבודה. אם שיעור האבטלה הוא 11%, ההשתתפות תהיה נמוכה: אין טעם לחפש עבודה כשהסיכויים למצוא אותה מאוד נמוכים".

לפי דהן, הגאות הכלכלית היא שהביאה לירידה באבטלה - שעמדה על מעט יותר מ-8% בתחילת העשור, וירדה אל כ-4% בסופו. לטענתו, הירידה באבטלה משכה אנשים להיכנס אל שוק העבודה.

 יותר השתתפו בשוק העבודה

"הירידה באבטלה", מדגיש דהן, "לא ייחודית לישראל, ולא צריך להתבלבל ולייחס את זה בטעות למדיניות שלנו. יש ירידה בשיעור האבטלה כמעט בכל מדינות ה-OECD, והיא מבטאת את התאוששות הפעילות הכלכלית אחרי המשבר הגדול של 2007. הירידה בשיעור האבטלה מסבירה גם את הצמצום באי השוויון, גם את עליית השכר, וגם את העלייה בהשתתפות בשוק העבודה. יש גורמים נוספים שמסבירים את העלייה בהשתתפות בשוק העבודה, כמו למשל הקיצוץ בקצבאות. אבל העלייה הזו הייתה מתרחשת גם אם לא היה את הקיצוץ הגדול של 2003".

 כשאנחנו רואים את השכר החציוני וגם הממוצע עולים, זה פשוט עניין של היצע וביקוש בשוק העבודה?
"הייתה חידה, בישראל ובמדינות אחרות, כולל ארה"ב, איך זה ששיעור האבטלה יורד ועדיין השכר תקוע. כנראה שכדי שהשכר יתחיל לעלות אנחנו צריכים לרדת לרמות מאוד נמוכות של אבטלה. כל עוד הירידה בשיעור האבטלה הייתה מ-10% ל-7%, או מ-7% ל-6%, לא היה לכך ביטוי משמעותי בשכר. עכשיו, כשכבר עברנו לקידומת 3 בשיעור האבטלה, נראה שהתיאוריות הכלכליות הסטנדרטיות עובדות מאוד יפה - שיעור האבטלה יורד והשכר עולה".

מי שמחפש עדות לגאות הכלכלית שדהן מדבר עליה יכול למצוא אותה בנתון שמזהה שירה גרינברג, הכלכלנית הראשית במשרד האוצר.

 שירה גרינברג/ צילום:מתן פורטנוי

באמצע העשור המסתיים, בין השנים 2013 ל-2017, אפשר היה לזהות תופעה בולטת: במקביל לירידה באבטלה, נרשמה באותה תקופה עלייה בשיעור המשרות הפנויות. ככה נראה שגשוג במשק, שמתורגם לגידול לביקוש לעובדים. במצב כזה, כוח המיקוח של העובדים גדל - והשכר עולה. מאז 2013, הגידול בשכר הריאלי האיץ ל-2.1% בשנה בממוצע עד לימינו אנו.

בשנתיים האחרונות, לפי גרינברג, המגמה משתנה. האבטלה ממשיכה לרדת, אבל אפשר לזהות האטה בגידול בביקושים לעובדים. מנגד, אפשר לזהות בשנתיים האחרונות התפתחות אחרת שתורמת לעלייה בשכר: הפריון לעובד גדל בקצב גבוה יותר מאז תחילת 2018 - בקצב של 1.4% בשנה בממוצע, במקום 0.9% לפני כן. נדגיש שמדובר בתקופה קצרה שמוקדם לגזור ממנה מסקנות מרחיקות לכת.

פרק שלישי: הקאמבק של מעמד הביניים

את הסיפור של העשור חולף אפשר לתאר גם באמצעות שאלה אחרת: מה קרה למעמד הביניים? אבל כדי לענות עליה, צריך קודם להחליט מיהו בכלל מעמד הביניים. מסתבר שזה לא מובן מאליו: רוב האנשים נוטים להגדיר את עצמם בתור בני מעמד הביניים.

אסנת פלד, חוקרת בכירה בחטיבת המחקר של בנק ישראל, מציעה לכלול במעמד הביניים את משקי הבית שההכנסה נטו שלהם עומדת על בין 75% ל-200% מההכנסה החציונית במשק. זו הגדרה רחבה יחסית, שכוללת גם את מעמד הביניים הנמוך, וגם את מעמד הביניים הגבוה.

בתרגום למונחים כספיים, עבור משפחה בת ארבע נפשות, בשנת 2018 היה מדובר בטווח ההכנסה של בין בין 13,799 ל-36,797 שקל.

 התרחבות בגודלו היחסי של מעמד הביניים

אחרי שהגדירה כך את מעמד הביניים, פלד מספרת מה קרה לו בעשור האחרון: "אם אנחנו מסתכלים על העשור האחרון אנחנו רואים שיש גם עלייה בחלקו של מעמד הביניים באוכלוסייה, וגם עלייה בחלקו בהכנסות". כלומר, חלק גדול יותר מהאוכלוסייה משתייך למעמד הביניים, וגם הנתח של מעמד הביניים בעוגה גדל.

אלה "בשורות טובות", אומרת פלד, ומיד מסייגת: "הבשורות הקצת פחות טובות הן שזה בעיקר תיקון למה שקרה לנו בעשור הקודם. אם נסתכל על 20 שנה, מ-1997, אז בהתחלה הייתה ירידה, ומ-2010 יש עלייה, זה די מובהק. כך שבמידה רבה יש כאן תיקון למה שקרה בעשור שלפני".

בניתוח של פלד, כמו בניתוח של הכלכלנית הראשית, אפשר לזהות התפתחות משמעותית באמצע העשור הקודם. בין השנים 2012 ל-2017 היה גידול ניכר יחסית בהכנסות של מעמד הביניים הנמוך יותר, כלומר משקי הבית שנמצאים מתחת לחציון - הנקודה שחצי ממשקי הבית מצויים מתחתיה. חלק מהעניין, היא מסבירה, הוא שמאז תחילת העשור החולף הקיצוץ בקצבאות נעצר, והן חזרו לגדול בצמוד למדד. בנוסף נעצרו גם הורדות המס, שהיטיבו בעיקר עם משקי הבית שנמצאים מעל לחציון.

לכך צריך להוסיף את ההתפתחות ששבה ונזכרת בניתוחים השונים: עוד אנשים נכנסו לשוק העבודה. במקרה של הקבוצה שפלד מדברת עליה, בני הזוג נכנסו לשוק העבודה, וכבר לא היה מדובר במשק בית עם מפרנס יחיד
לכל זה צריך להוסיף עוד התפתחות מרכזית מהעשור החולף: שכר המינימום עלה, פעימה אחרי פעימה. ביוזמת יו"ר ההסתדרות הקודם אבי ניסנקורן ובתמיכת שר האוצר משה כחלון. בתחילת העשור הוא עמד על כמעט 3,900 שקל וכיום הוא עומד על 5,300 שקל. פלד מזכירה שמי שמושפע משכר המינימום לאו דווקא נמצא בעשירונים התחתונים, בהם רבים לא עובדים, או עובדים בחלקי משרות. במעמד הביניים אפשר למצוא משקי בית רבים שבהם בן זוג אחד עובד בשכר גבוה יחסית, והשני בשכר נמוך - עלייה בשכר המינימום תתורגם לעלייה בהכנסה של משקי בית כאלה.
לקינוח: לפי מחקר של אגף הכלכלן הראשי, הגידול בשכר המינימום מסביר לא פחות מ-40% מהעלייה בשכר הממוצע בין 2015 ל-2018. ולפחות בתקופת הגאות הזאת, לא נראה שהיתה לעלייה בשכר המינימום השפעה שלילית על שיעור התעסוקה.

פרק רביעי: הנשים החרדיות קפצו, הגברים נותרו מאחור

שיעור האבטלה, שיעור ההשתתפות בכוח העבודה, ואפילו מעמד הביניים: כל אלה הם מושגי מאקרו, ממעוף הציפור. אבל כשמתקרבים, אפשר להתחיל להבחין בפרטים, ולראות מה קרה לאוכלוסיות שונות.

הקבוצה הבולטת ביותר, בצד החיובי, היא זו של נשים חרדיות, שסגרו למעשה את הפער בשיעורי תעסוקה עם נשים יהודיות לא חרדיות, הרבה לפני התחזיות של הממשלה.

 המרוויחים הגדולים - גברים לא חרדים ונשים חרדיות

לכאורה העובדה שהנשים החרדיות עשו זו מבלי שנרשמה ירידה בשיעורי הילודה היא העדות הקרובה ביותר למה שפישר כינה "נס".

האמנם? "מדברים הרבה על זה שנשים חרדיות במצב מעולה, איזה יופי, הן כולן עובדות", אומרת לרום. "אבל השכר הממוצע החודשי של אישה חרדית הוא רק 65%-70% מזה של אישה יהודית לא חרדית. הפער נסגר מאוד מאוד לאט".

את ההסבר לרום מוצאת בהיקפי המשרה של הנשים החרדיות. "השכר לשעה של החרדיות כיום מאוד דומה לשכר של הנשים היהודיות הלא חרדיות, אבל הן עובדות הרבה פחות שעות, הרבה יותר משרות חלקיות".

ומה באשר לגברים החרדים? שם התמונה פחות ורודה. לא רק שהעלייה המתונה בשיעורי התעסוקה בקרב גברים חרדים נבלמה בשנתיים האחרונות ואף נסוגה בחזרה אל מתחת ל-50% - גם השכר נשחק.

על פי נתוני הביטוח הלאומי משנת 1997 עד 2016 נשחק שכרם של הגברים החרדים ב-18% במונחים ריאליים. "זו שחיקה פנומנלית", אומרת גרינברג. החרדים גם עובדים פחות שעות וגם מרוויחים פחות לשעה. וזה כבר קשור, לפי גרינברג, למקצועות בהם מועסקים הגברים החרדים: "בגלל שהם לא לומדים לימודי ליבה זה בא לידי ביטוי בסופו של דבר בשכר".

ההתנגדות העזה של הפוליטיקאים החרדים כמו חברי הכנסת משה גפני ויעקב ליצמן ללימודי ליבה אינה מותירה הרבה מקום לתקווה שהמצב ישתפר בעשור הבא.

מצבם של הגברים בחברה הערבית אינו טוב בהרבה מזה של החרדים. "משנת 2010 עד 2017 כמעט ולא הייתה סגירת פערים בשכר בין גברים ערבים וגברים יהודים לא-חרדים (היתה סגירה של 2% מהפער)", אומרת גרינברג, "זה אומר שצריך להשקיע הרבה בהון אנושי של גברים ערבים כדי לראות איך סוגרים את הפערים הללו קדימה". נתוני פיז"ה שפורסמו השנה מעידים כי הבעיה רק הולכת וגדלה.

"כשמסתכלים על הנשים הערביות בהיבט של תעסוקה ושכר יש עדיין פערים מאוד גדולים", אומרת לרום, ומוצאת נקודת אור במבט קדימה: "יש בקבוצה הזאת עלייה מאוד משמעותית בהשכלה. מעצם זה שהרמה של ההשכלה עולה אז שיעורי התעסוקה יעלו ולאורך זמן השכר יעלה".

מבט מגדרי על כלל האוכלוסייה מגלה שפערי השכר בין נשים וגברים מצטמצמים בקצב איטי להחריד. אם ב-1988, לפני יותר מ-30 שנה, עמד הפער בשכר הממוצע בין נשים וגברים על 49% הרי שנכון ל-2016 הוא עומד על 34%.
"בהשוואה ל-OECD אנחנו נמצאים במקום לא טוב", אומרת גרינברג. ממה נובע הפער? לדברי גרינברג היקפי תעסוקה נמוכים יותר בקרב נשים מסבירים בערך 60% מהפער, ו-30% נוספים נובעים מהבדלים בתחומי העיסוק - ייצוג חסר לנשים בתחומים שבהם השכר גבוה, וייצוג יתר בתחומים שבהם השכר נמוך. "בהיי-טק לדוגמה יש 22% נשים, כשהן 50% מהאוכלוסייה ולא פחות כישרוניות".

פרק חמישי: אי השוויון והעוני עדיין גבוהים 

את השיפור שחל בשוק העבודה הישראלי אפשר לראות בנתוני האי שוויון, ובעיקר באי שוויון בהכנסה הכלכלית. בעברית, ההכנסה הכלכלית היא מה שאנחנו משיגים בשוק העבודה, לפני שהממשלה גבתה מסים, או חילקה קצבאות. בעשור וחצי האחרונים, בזכות הירידה באבטלה והעלייה בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה, אי השוויון בהכנסה הכלכלית בישראל צונח.

 צמצום באי השוויון

זו תופעה שמעוררת התפעלות בקרב אורחים המבקרים בישראל, ובצדק: בהשוואה למדינות ב-OECD, מפרטת גרינברג, ישראל מדורגת במקום ה-29 באי השוויון הכלכלי, כלומר היא בין המדינות השוויוניות ביותר מהזווית הזו. אבל עם כל הכבוד לברוטו, מה שמעניין את משקי הבית הוא הנטו. ושם, באי השוויון אחרי מסים וקצבאות, התמונה פחות מזהירה. אי השוויון ירד, והמיקום של ישראל בהשוואות הבינלאומיות השתפר, לפי גרינברג, אבל לא באותו קצב. הוא עדיין בשליש העליון בקרב מדינות ה-OECD.

בהשוואה למדינות אחרות, בישראל מדינת הרווחה מצומצמת יותר - ומכאן ההבדל בדירוג הבינלאומי של ישראל בין שני סוגי האי השוויון. פלד, מבנק ישראל, מבהירה ש"בהשוואה בינלאומית המעמד ביניים שלנו מאוד קטן. גם אחרי שעלינו בעשור האחרון, אנחנו עדיין נמוכים".

במילים אחרות, השיפור בשוק העבודה סגר חלק מהפערים - אבל אלה עדיין גבוהים. "חצי הכוס הריקה, שצריך לתת לה ביטוי", אומר דהן, "היא שלמרות הירידה המאוד דרמטית בשיעור האבטלה - ואנחנו כיום עם קידומת של 3 לשיעור האבטלה, מה שלא ראינו מאז שנות השבעים - עדיין אי השוויון והעוני בישראל גבוהים יותר מרוב המדינות המפותחות. וזה דבר שצריך מאוד להטריד. אם מישהו היה יכול לחשוב על שוק העבודה כמענה או כמרפא לאי השוויון ולעוני, אנחנו את הזירה הזאת מיצינו".

 פחות אנשים עניים אבל ישראל עדיין במקומות גבוהים במדדי העוני ואי השוויון במדינות ה-OECD

דהן מבקש להבהיר שלמדיניות הקיצוץ בקצבאות, שתרמה לדחיפת אנשים לשוק העבודה, גם היה מחיר - "שחלק מהאנשים לא מבינים". קיצוץ בקצבאות, הוא אומר, פוגע גם באנשים שאין להם יכולת להצטרף לשוק העבודה בכל מקרה, כלומר באוכלוסייה החלשה ביותר. וזה מעלה, הוא אומר, שאלה מתחום המוסר: "כמה אתה מוכן לפגוע באנשים מסוימים כדי לדחוף אנשים אחרים לשוק העבודה".

במילים אחרות, יש כאן טרייד אוף. מסר דומה אפשר אולי למצוא בדבריה של גרינברג, כאשר היא מתארת את מערכת המס. "בישראל, בהשוואה ל-OECD, הרכב המסים מבוסס יותר על מסי צריכה ופחות על מסים ישירים ומשום כך נוטה יותר לתמוך בצמיחה מאשר בהפחתת אי השוויון. הרבה פעמים הדברים מתנגשים".

פרק שישי: העתיד: המאבק על שיפור הפריון

במבט קדימה, נדמה שאפשר למצוא הסכמה בין הכלכלנים שדיברנו איתם, שחולקים מסר שאותו אפשר למצוא גם בדוחות של בנק ישראל, בכנסים כלכליים, ובעצם מגיע מלא מעט כיוונים. מגמת השיפור בשוק העבודה של העשור האחרון לא בהכרח תישאר איתנו בעשור הבא. "כברת הדרך ששיעור האבטלה יכול לקחת אותנו כבר לא יכול להיות יותר מדי גדולה", אומר דהן למשל, כשהוא מתייחס לאי השוויון. "אני לא מעריך ששיעור האבטלה ישנה קידומת מ-3% ל-2%, וגם אם כן, זאת לא תהיה דרמה גדולה כמו שהייתה הדרמה בעשור האחרון, שבו שיעור האבטלה פשוט נחתך בחצי".

איפה אפשר לרשום עוד התקדמות בשוק העבודה? בכך שלא רק שיותר אנשים יעבדו, ויעבדו יותר שעות, אלא שהם יעבדו במקצועות מכניסים יותר, וישתכרו יותר לשעה. כלומר, אם לשוב למונח הכלכלי שנדון שוב ושוב בשנים האחרונות: שהפריון שלהם יעלה. "פער הפריון שלנו מול העולם נשאר די קפוא. ועשור קדימה זה הדבר המרכזי בעיני", אומרת לרום. אלא שבשביל זה, גם לשיטת לרום, לא מספיקות רפורמות שיכניסו את הערבים והחרדים לשוק העבודה. "נכון", היא אומרת, "קל יותר לקחת אנשים ולהכניס אותם לתעסוקה מאשר לקחת ולקדם אותם ולהעלות להם את השכר והפריון ולשלב אותם במקצועות אחרות. אם אתה מסתכל על התפלגות המקצועות של הקבוצות האלה, היא מאוד שונה מהתפלגות המקצועות של יהודים ויהודיות לא חרדים. יש שם עוד דרך ללכת, אין ספק. וזה אתגר גדול".
אי אפשר לדבר על הפער בין מגזר ההייטק והחלקים האחרים של המשק בלי להזכיר את הדימוי החביב על נגידת בנק ישראל לשעבר, ד"ר קרנית פלוג, שתיארה את המשק הישראלי כקטר חדיש המושך אחריו רכבת של קרונות חבוטים.
עבור גרינברג, שמירה על שיעור תעסוקה גבוה היא המפתח, בסיס שממנו אפשר להמשיך ולהתקדם הלאה. היא מסבירה למשל שבמבט בינלאומי, מדינות שבהן יש פערים נמוכים יחסית מתאפיינות בשיעורי תעסוקה גבוהים. "אני חושבת שמכאן עולה הצורך להמשיך ולהעלות את שיעור התעסוקה - כי זה יאפשר לייצר כלים הרבה יותר ממוקדים עבור האוכלוסיות הרלוונטיות, לפעול יותר למיצוי הפוטנציאל של הפרטים בתוך שוק העבודה, לצמצם את פערי השכר בין האוכלוסיות". לכך תהיה לא רק השפעה על צמצום הפערים בכלכלה הישראלית, כמובן, אלא גם על הצמיחה של המשק.

כדי שזה יקרה דרושה מדיניות ממשלתית שתחולל שינוי - שלא לומר מהפך - במגמות הקיימות, ובוודאי לאור העובדה ששיעור החרדים והערבים בקרב האוכלוסייה בישראל עתיד לגדול בעשורים הקרובים. "בשנים האחרונות שיעורי ההשתתפות בשוק עבודה היו יציבים למדי", אומרת גרינברג. "מבחינת קצב גידול האוכלוסיות השונות ושיעורי ההשתתפות שלהן, אנחנו יכולים להגיד שאם לא יהיה שינוי מבחינת תמונת המצב כיום, בפירוש בעתיד תהיה ירידה בשיעור ההשתתפות בשוק העבודה".