שלושת הפלונטרים בתחום הארנונה שהממשלה הבאה תהיה חייבת להכריע בהם

ארנונה היא ככל הנראה המס המושמץ ביותר בישראל, ולא בכדי. היא מס רגרסיבי - למרבית מתושבי המדינה הוא אינו תלוי הכנסה; קל לקשר בינו לבין שירותים, ואז להתלונן על חסרונם; והוא עולה בכל שנה, בלי קשר למצב הכלכלי של המשק או של התושבים.

הארנונה היא גם מס שעטוף בפייק ניוז: יש רבים שחושבים שמשתמשים בו לבניית כיתות - לא נכון, משרד החינוך מממן אותן; שהוא מיועד לממן שירותים - לא את כולם; למימון מורים - נכון רק ברשויות שמממנות תיכונים; לחינוך לא פורמלי - נכון חלקית בלבד; ושהוא מס יקר לתושבים - אף שבממוצע תושבים משלמים פחות מרבע מהעלות האמיתית שלהם לרשות המקומית.

מס הארנונה כפי שאנחנו מכירים אותו לא השתנה מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת, ואף שבעשור האחרון היו דיבורים על הוצאתו מהקיפאון הנוכחי, דבר לא קרה בפועל. כך לדוגמה, המלצות ועדת ברזילי, שדנה במבנה הארנונה וסיימה את עבודתה כבר ב-2012, נשארו בקלסרים במשרד הפנים; ומחאת הארנונה שהחלה ב-2014, וניצתה בקרב משפרי הדיור ודיירי שכונות המגדלים בערים החילוניות, לא הצליחה להוביל לשינוי המיוחל. ב-2016 בג"ץ אף נזף בכנסת על הסחבת בקידום הרפורמה בארנונה. "אין מדובר בנושא אזוטרי או בעניין של מה בכך, אלא בכזה הנוגע לכל אדם בישראל, ואף על פי כן אין מצליחים לקדמו", כתב אז השופט אליקים רובינשטיין.

גם המחאה השנתית של איגוד לשכות המסחר נגד העליות החריגות בארנונה, לא הובילה לשינוי. היוזמה האחרונה של משרד הפנים לשינוי המצב, ועדה פנימית שדנה בשנים 2017 ו-2018 במבנה הארנונה, עמדה לפרסם את ממצאיה בסוף 2018 - ואז הגיעו הבחירות - שהגיעו מאז כבר שוב - ודחו את הפרסום עד שהמצב הפוליטי יתייצב ובינתיים תעריף הארנונה ב-2020 יעלה באופן אוטומטי ב-2.58% - אחד העדכונים הגבוהים בחמש השנים האחרונות.

אחרי שתורכב ממשלה תחזור הארנונה לשולחן הדיונים בוועדות הכנסת. על הפרק יעלו הנושאים המרכזיים השנויים במחלוקת - שיטת חישוב השטחים, ריבוי התעריפים ונוסחת העדכון של התעריפים. התעריפים עצמם לא צפויים לעלות לדיון - אבל אלה יושפעו מאוד מההחלטות שיתקבלו.

לצורך הדיון נחלק את הבעיות המרכזיות של הארנונה לשלוש. בשורה התחתונה הרפורמה הנדרשת במבנה הארנונה חייבת לבוא, והיא תביא איתה מאבקי כוח בין השלטון המקומי, השלטון המרכזי, המגזר הפרטי והציבור. עכשיו רק נדרש שתהיה כנסת מתפקדת בשביל שהתהליך הזה יתחיל. 

1. עדכון התעריף: לנתק את הטייס האוטומטי

נוסחת עדכון תעריף הארנונה השנתי מבוססת על עדכון שחציו מושפע מעליית המדד המחירים לצרכן וחציו מעליית המדד לשכר הציבורי. כלומר, בכל פעם שהאוצר סיכם עם ההסתדרות על עליית השכר במגזר הציבורי, תושבי ישראל שילמו על התוספת הזאת דרך מס הכנסה ודרך תשלומי הארנונה.

מאז 2015 עלה השכר של עובדי המגזר הציבורי בשתי פעימות של 7%, ורק בזכות זחילתו האיטית (ולעתים נסיגתו) של מדד המחירים לצרכן, תעריפי הארנונה לא עלו ביותר מ-3% בשנה.

 אריה דרעי / צילום: רפי קוץ

כבר כמה שנים שהמגזר העסקי פועל לתקוף את הלגיטימיות של מנגנון הטייס האוטומטי, בטענה שמשקל המדד של השכר הציבורי במנגנון גדול ממשקל השכר ברשויות המקומיות, אך למרות ניסיונות אלה המנגנון לא השתנה.

לקראת הדיונים על שינוי מבנה הארנונה, חישוב העלייה האוטומטית - בין אם נוסחת החישוב או עצם הלגיטימיות לייצר מנגנון עדכון אוטומטי - יעלה על השולחן. השלטון המקומי יפעל להגן על המנגנון במבנהו הקיים, בעוד שהמגזר העסקי ופעילים מצד התושבים יתקפו אותו.

 שיעור התוספת השנתית הממוצעת של הארנונה

רשמית, אין כוונה לשנות את תעריפי הארנונה, אך בפועל כל שינוי במבנה הארנונה יגרור אחריו עדכונים של התעריפים כך שסך ההכנסות של הרשויות לא ישתנו לרעה (או לטובה) בגלל שינויים באופן חישוב הארנונה וביטול סיווגים. 

2. חוסר האחדה בחישוב: 100 מ"ר בת"א גדולים מ-100 מ"ר בפ"ת

חוסר האחידות בשיטת החישוב של שטחי הנכסים ברשויות אינו סוד. כללי החישוב של שטחי הנכסים הוקפאו בשנת ה-90, והשונות והמורכבות של חישוב שטחי הנכסים בארנונה בין עיר לעיר, הובילו לבלבול וחוסר ודאות שמפרנס הרבה מאוד יועצי מס ומודדים.
עם זאת, ניתן לחלק את הרשויות המקומיות לשלוש קבוצות עיקריות:

רשויות שבהן שטחי הדירות מחושבים לפי שיטת ברוטו־ברוטו: חישוב נפחי שבו מחשבים את שטח הדירה כולל קירות, מרפסות, פרגולות וכו', ובהן חל תעריף המינימום הקבוע בחוק (או קרוב למינימום). גם השטחים המשותפים בבניין נספרים, והתשלום מתחלק שווה בשווה בין הדיירים.

לקבוצה זו שייכות קרוב ל-180 רשויות מקומיות (מתוך כ-250 רשויות) אולם רובן מועצות מקומיות קטנות, מועצות אזוריות ורשויות לא יהודיות, ולכן באופן זה מחושבת הארנונה רק לשליש מכלל הדירות בישראל, רובן צמודות קרקע.

 שיטת ברוטו-ברוטו

רשויות שבהן שטחי הדירות מחושבים לפי שיטת ברוטו: מחשבים את שטח הדירה כולל קירות, מרפסות, פרגולות וכו' -אבל לא מחשבים שטחים משותפים. רשויות אלה גובות לרוב תעריף גבוה מהמינימום, שכולל מדרגות תעריף, וחלוקה לאזורי ארנונה.

לקבוצה זו שייכות עוד כ-50 רשויות, לרוב ערים, וגם היא מהווה רק שליש מהדירות בישראל. הנכסים ברשויות הללו הם בעיקר בניינים משותפים.

רשויות שבהן שטחי הדירות מחושבים לפי שיטת נטו־נטו: מחשבים את שטח הרצפה הגלויה (ללא קירות), כולל מרפסות סגורות, פרגולות וכו'. לא מחשבים שטחים משותפים.

קבוצה זו כוללת קרוב לעשר רשויות ובתוכה ערים גדולות ומרכזיות - ירושלים, תל אביב, חיפה, חולון, הרצליה ורמת גן. על אף שמדובר במעט ערים, הן כוללות כשליש מהנכסים למגורים בישראל, רובם בתים משותפים.

הדיון המרכזי סביב שיטת החישוב הוא הרצון לעבור לשיטת חישוב אחידה, והשיטה המועדפת על השלטון המקומי היא שיטת ברוטו-ברוטו.

היתרון עבור השלטון המקומי בשיטה זו הוא הפשטות בחישוב השטחים - ניתן לחשב את שטח הארנונה של בניין בעזרת תצלום אוויר או באמצעות מדידה חיצונית שלו. פשטות זו מוזילה את מחיר המדידה ויכולה לאפשר מדידה חוזרת בעזרת תצלום אוויר.

החיסרון העיקרי של שיטה זו הוא בהשלכות המעבר לשיטת חישוב זו בערים שבהן חלה שיטת נטו-נטו. כאשר יבצעו חישוב מחדש של הנכסים בערי הנטו-נטו, יהיה צורך לתקן את התעריף כך שהתושבים ישלמו את אותו סכום עבור שטח גדול יותר - כלומר הורדה בתעריף.

הבעיה מתחילה בשכונות שבהן כבר היום חל התעריף המינימלי לפי חוק ולא יהיה ניתן להורידו. גם אם יורידו את התעריף, ייווצרו פערים בין תעריפי המינימום בערים אלה בהשוואה לשאר הרשויות.

חיסרון נוסף במעבר מנטו-נטו לברוטו-ברוטו הוא ההבדלים בין בתים משותפים ובתים פרטיים, כאשר באחרונים כמעט ואין שטחים משותפים, ולכן אם יהיה שינוי בתעריף על סמך שינוי ממוצע בשטחי הנכסים, בעלי הבתים הפרטיים יראו ירידה בחיוב בעוד שדיירי הבתים המשותפים יראו עלייה בחיוב, במיוחד דיירי בתים משותפים חדשים המשופעים בשטחים משותפים. 

3. מאות ואפילו אלפי סיווגים שנועדו למשוך עסקים

לפי החוק קיימים כ-13 סיווגי ארנונה עיקריים בצו הארנונה, אך אם תפתחו באקראי צו ארנונה של רשות מקומית, תגלו שקיימים בו לרוב עשרות סיווגים, לעתים מאות סיווגים, ובמקרים חריגים אלפי סיווגים.

 מרכז לוגיסטי של שופרסל בשוהם / צילום: שלומי יוסף

הריבוי בסיווגים הוא תוצאה של בקשות של הרשויות המקומיות לייצר תת-סיווגים שמאפשרים לרשות לייצר יתרון תחרותי אל מול שכנותיה כדי למשוך עסקים או כדי להיטיב עם עסקים מסוג מסוים שנמצאים בתחומה. למשל, להוריד את התעריף למחסנים כדי למשוך מרכזים לוגיסטיים, או לבנקים, שבדרך כלל משלמים תעריף גבוה במיוחד למ"ר.

ריבוי סיווגים בא לידי ביטוי גם בחלוקת הרשות לאזורי ארנונה או לתעריפים מדורגים בהתאם לגודל הנכס - כל חלוקת משנה של הסיווג הראשי נחשבת לסיווג משנה ומכאן קצרה הדרך לחוסר ודאות.

במסגרת פעילות הוועדה של משרד הפנים יש כוונה לצמצם משמעותית את מספר סיווגי המשנה כך שמספרם לא יעלה על כמה עשרות. בהירות ופשטות של סיווגים פועלת לטובת המשלמים, אך מנגד היא פוגעת במי שנהנה מחוסר הוודאות הזאת (יועצי מס למיניהם) והיא פוגעת ביכולת של הרשויות המקומיות לתחרות ביניהן על תעריפים מיוחדים או לתת תעריפים כאלה לבעלי אינטרס.

בניגוד לתיקון שיטת החישוב, שם הכוונה היא לשנות את השיטה לזו שהשלטון המקומי חפץ בה, צמצום מספר הסיווגים עלול להיתקל בהתנגדות של חלק מהרשויות, שעשויות גם להשפיע על עמדת השלטון המקומי ולדחוף אותו להתנגד לצמצום משמעותי של מספר הסיווגים.