דעה: ההסכם בין הציבור לנבחריו הופר במעמד צד אחד בלבד

בין כל הגאוות הרבות שישראל מנופפת בהם, הדמוקרטיה היא החשובה ביותר. היהלום שבכתר. בנאומים, בכנסים והמפגשים בינלאומיים, בתקשורת, מדגישים ומפארים ראש הממשלה ונציגי המדינה את הדמוקרטיה שלנו. מתלווים לכך תיאורים גרפיים, "המגדלור שבאפלה", "הווילה שבג'ונגל", "המעוז הדמוקרטי המערבי בלב המזרח התיכון", ועוד.

אלא שאת הכתרים שקשרנו לראשנו אפשר להסיר עתה. המחזה המגוחך והמפחיד שהציגה הפוליטיקה הישראלית לפני אזרחי ישראל בשנה האחרונה מסמן תחזית עגומה, עצובה ומסוכנת לגבי הדמוקרטיה שלנו. מוטב שנצניע לכת.

מה קרה פה? ראש הממשלה בנימין נתניהו, בחוסר אחריות ובקוצר ראייה, החליט לפזר את הכנסת ה-20. כרגיל, חבריו בליכוד ובקואליציה נסחפו אחריו. האופוזיציה, שחייבת מהותית לקדם חילופי שלטון בכל עת, תמכה. התוצאה - שנה לפני סיום כהונתה הכנסת פיזרה את עצמה לדעת. קורה, וקרה. אולם המחזה המעליב שבא אחר כך, שתי מערכות בחירות, שתי כנסות שיורות לעצמן ברגל, ומדינה שלמה שדינה נגזר לחיות על זמן פוליטי שאול, זה כבר סיפור רע.

אפשר למנות כשרשרת את הנזקים שנגרמו לרקמות העדינות של ישראל: החברה מיטלטלת, קרועה, משוסעת, מדממת מקמפיין לקמפיין; המערכת הממשלתית קפואה במקומה, אינה מקבלת החלטות ארוכות-טווח, האף הוא האופק המרבי שלה, מינויים בכירים בשירות הציבורי מתעכבים, איומים מצטברים על גבולותינו והקשב אליהם פגוע וחלקי. אך עדיין אין זה הכול ולא העיקר.

לב-ליבו של הנזק הוא שבירת האמון בין הציבור לנבחריו.

הרי יש לנו פה אמנה, הסכם, בין אזרחי ישראל לנבחריהם. אחת לארבע שנים, לפעמים שלוש, בממוצע זה אורך השרות של הממשלות, אתם באים אלינו, מציגים את מעשיכם בעבר ואת תוכניותיכם לעתיד, ואנחנו מחליטים מי ייצג אותנו בכנסת הבאה. תמורת האמון שאנחנו האזרחים, נותנים בכם אתם תעשו את עבודתכם באחריות, באמונה, בניקיון-כפיים, מתוך מחויבות מלאה אלינו, הבוחרים שלכם. הסכם שהוא הבסיס לקיומן של הבחירות ושל הדמוקרטיה.

אבל ההסכם הזה הופר במעמד צד אחד בלבד. הציבור מילא את חלקו - הלך לבחור, ואפילו באחוזי בחירה גבוהים. אבל נבחריו התעלמו מהאינטרס הציבורי שמחייב יציבות; התמקדו בטובת עצמם ומפלגותיהם, ועשו את הדמוקרטיה פלסתר. בחירות לכנסת אינן לוועד הבית או לכיתה. הן מעשה מורכב, מכובד, מכריע. יש להשתמש בהן בזהירות ובכבוד, מפני שכישלונן מטיל כתם על השיטה הפוליטית שהולידה אותן. גברת כהן מירושלים, מר פומרנץ מבת-ים ועבדאללה מג'לג'וליה, שואלים את עצמם, ובצדק, איזה ערך יש לשיטה הזו אם מה שהיא מביאה זה טלטולים וזעזועים מזיקים.

הם ישאלו בצדק - מדוע לא לחפש שיטה אחרת, יציבה, החלטית. למה לא לחפש "איש חזק" שיידע לעשות פה סדר? בלי לשקוע בדוגמאות מכעיסות מהעבר, אזכיר: כבר היו דברים מעולם ובדיוק במקום שממנו איננו רוצים ללמוד. אתה מבין את זה, ברוך? בהיסטוריה החדשה התמוטטו דמוקרטיות, ופינו מקומן בהליכים "דמוקרטיים" ובתמיכה עממית, למשטרים טוטליטריים איומים ונוראים.

אובדן האמון במערכת, בשיטה, הוא הנזק העמוק, המצטבר, ארוך-הטווח, שיצרה ההשתוללות הפוליטית בשנה האחרונה, וזו טרם הסתיימה. כבר שמעתי הטיעון ההפוך, שמדובר ב"עמידה על העקרונות"; שאני דוחה מכול וכול. פוליטיקה מזמינה, בין היתר, פשרות ומחייבת אותן, זאת אמנות של פשרות, בוודאי במשטר קואליציוני, שבלעדיהן לא תיכון ממשלה. ולכל יפי-הנפש שסולדים מפשרות נזכיר אימרה מפורסמת: מי שלא סובל חום, שלא ייכנס למטבח. במטבח הזה צריך להריח תבשילים אחרים וגם להזיע. לא נוח לכם, תעברו לסלון. 

הכותב הוא פרופסור אורח באוניברסיטת אמורי באטלנטה, ארה"ב, מטעם ה"מכון ללימודי ישראל". כיהן בעבר כחבר כנסת, כדובר צה"ל ועוד