דעה: הפרטיות שלנו נרמסת ברחובות

השימוש במצלמות מעקב וזיהוי פנים הפך בשנים האחרונות פופולרי בערים רבות. השאלה היא עד איזו רזולוציה הן מצליחות לעקוב, ומי מהן מפרה את הפרטיות של אזרחיה?

צ'איו רוי, שוטר במחוז צ'ונגצ'ינג, סין, היה בתפקיד כשקיבל התראה ממערכת זיהוי פנים אוטומטית שהתריעה על גבר שנתפס במצלמה שחשוד ברצח משנת 2002. שלושה ימים לאחר מכן המשטרה לכדה את האיש, שהודה בסופו של דבר.

מקרים כאלה, בהם מערכות זיהוי פנים מסייעות למשטרה מקומית לפצח מקרי פשע, אינן חריגות במחוז צ'ונגצ'ינג שבדרום מערב סין, אשר רישתה את האזור עם כ-3 מיליון מצלמות על כ-15 מיליון איש.

מסתבר כי ערים מודרניות אחרות אינן רחוקות ממודל המעקב הסיני. במהלך הקיץ פורסם כי חברת Transport for London השתמשה בלמעלה מ-260 נקודות Wi-Fi כדי לאסוף מידע לגבי מכשירי הסמארטפון של המשתמשים ולעקוב במדויק אחר הנסיעות שלהם. כמה שבועות לאחר מכן התברר כי המפעיל הפרטי של מיזם קינגס קרוס בלונדון הפעיל טכנולוגיית זיהוי פנים ברשת ללא הסכמה או אזהרה לציבור. לאחר זעקה ציבורית וחקירה של משרד נציבות המידע, התוכנית בוטלה.

סוגיה נוספת היא מי מחזיק במידע הרב שנאסף על התושבים? האם הרשות המקומית או חברת הסטארט-אפ שהתקינה את המערכת לרשות? כשמדברים על ביג דאטה, בסופו של יום מידע רב מצטבר בידי הרשויות המקומיות, ואז עולה השאלה מי הם הבעלים המרכזיים של המידע הזה?

ערים בעולם מבינות את הרגישויות הללו והן החלו להתקשר עם משפטנים לצורך ניסוח חוזים מול ספקי שירות, כאלה שיאפשרו לרשות המקומית להגיע לספק הענן ולבצע ביקורות בכל זמן נתון. פרקים שלמים בהסכמים אלה מיועדים כדי להגן על פרטיות האזרח. בישראל יש רשויות מקומיות רבות שמקדמות מערכות טכנולוגיות ומתקשרות באופן פרטי עם חברות סטארט-אפ ללא חשיבה על ההשלכות.

ראוי שמרכז השלטון המקומי ישמש כמבוגר האחראי על כל פעילות שכזו, לפני שהרשות המקומית תהפוך מעיר הנהנית מחופש טכנולוגי - לכזו הרומסת את זכויות הפרט של אזרחיה.

הכותבת היא מנהלת הבלוג StartFromBereshit.co.il שמספק במה לחדשנות טכנולוגית ישראלית