דעה: האם רוח צה"ל היא תעודת ביטוח מפני האג?

הידיעה בדבר בקשתה של תובעת בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג לאשר חקירה נגד ישראלים בהקשר לשימוש בכוח בסכסוך הישראלי-פלסטיני, עוררה כצפוי דיון ציבורי סוער. לצד הטענות הקבועות על הרוח האנטישמית האופפת את מוסד בית הדין הפלילי ועל מוסריותו העליונה של צה"ל, התמקד השיח המקצועי בשאלה המשפטית האם פלסטין היא מדינה, והאם מנגנוני החקירה הישראלים הפנימיים יכולים למנוע את החקירה של בית הדין הפלילי הבינלאומי, בהתאם לעיקרון "המשלימות" לפיו בית הדין הבינלאומי יפתח בחקירה רק במקרים בהם המדינה בעלת האחריות והסמכות איננה חוקרת את עצמה.

אכן, שאלת הקשר בין העובדה שישראל היא מדינה החוקרת את עצמה באופן בלתי תלוי לבין מידת הלגיטימציה של התובעת לפתוח נגדה בחקירות פליליות, היא שאלה חשובה. אך העמדתה במרכז הדיון משחיתה אותו וגורמת לנו להסיט את מבטנו מהנקודה המרכזית: מנגנוני החקירה של צה"ל לא הוקמו על-מנת לספק את דרישות הדין הבינלאומי או להעניק חסינות לחיילים. הם הוקמו על-מנת לוודא כי צה"ל אכן פועל בהתאם לחוק ושומר על ערך טוהר הנשק. השאלה האם, כתוצאה נלווית, מנגנונים אלה יכולים גם להגן על ישראלים מפני השיפוט של בית הדין הפלילי הבינלאומי, היא בעלת חשיבות, אך לא בה ראוי לעסוק בנוגע לחובה לשמור על החוק ועל ערכי המוסר.

יתרה מכך, מיקוד הדיון בשאלה התועלתנית עשוי להטמיע נרטיב מעוות שסופו לפגוע ביכולת הצבא להשריש נורמות ערכיות של ציות לחוק והתנהלות בהתאם לקוד האתי. זאת כאשר החיילים והציבור אינם "קונים" את הטיעון הפרגמטי לפיו כדאי שנחקור את עצמנו, כי אם לא - אחרים יחקרו אותנו. ומשטיעון זה בטל, בטלה גם החובה להישמע לעיקרון שמאחוריו. במילים אחרות, כאשר הטעם לציית לחוק הוא הקניית חסינות לחיילים, אם חסינות כזו אינה נקנית, אין טעם לציית לחוק.

ואומנם, סקר שערכנו לאחרונה במכון הישראלי לדמוקרטיה בקרב כ-500 לוחמים בעבר ובהווה, העלה כי כמעט מחצית (46%) מהנשאלים אינם מאמינים שחקירות הפרקליטות הצבאית מקטינות את הסיכון שחיילי צה"ל יעמדו למשפט בבית הדין הבינלאומי בהאג על פעולות שביצעו במהלך שירותם הצבאי. במציאות כזו, הפצ"ר וההקפדה על החוק נתפסים על-ידי החיילים כגוף חיצוני ומגביל, והעיסוק במוסר בצבא מצטייר כעיסוק יתר. כך למשל, 62% מהנשאלים הסכימו עם הטענה שהפרקליטות הצבאית מגבילה את צה"ל ומקשה עליו לעמוד במשימותיו הצבאיות, ו-55% מהנשאלים סברו כי צה"ל מתעסק כיום יותר מדי במוסר וערכים.

קשה שלא לראות את הקשר בין מסרים הנשמעים כל העת בדיון הפוליטי-ציבורי ובין עמדות החיילים. עיני האומה אומנם נשואות כעת גם אל הפצ"ר, האמון על חקירות צה"ל ב"צוק איתן", אבל רק לפני כמה חודשים היה מי שהתעקש כי מעמדו מפחיד את החיילים יותר ממנהיג חמאס, וכי שאלות של מוסר תופסות מקום מרכזי מדי בצבא. על רקע זה, הפנייה למערכות החקירה הפנימיות בישראל כחלק מהמערכה נגד עמדת התובעת הפלילית, אולי ברורות, אבל ראוי לזכור כי חיוניותן איננה מסתכמת בכך, וכי להתקפות עליהן יש מחיר, והוא עלול להיתבע מאיתנו גם בהאג.

אי-אפשר להמשיך לנופף בדגל הצבא המוסרי בעולם ובה-בעת לעצב תודעה לפיה פנקס רוח צה"ל הוא למעשה תעודת ביטוח מול שערי בית הדין הבינלאומי. יש בכך צביעות צורמת ופגם ערכי של ממש. צה"ל צריך לפתוח בחקירות במקום שבו יש חשד שבוצעו פשעים, משום שכך עושה מדינה שומרת חוק. לא משום שאם לא יעשה כן, מפקדיו יחששו לרדת ממטוסים בחו"ל.

שמירה על טוהר הנשק וזהירות בחיי אדם הם עקרונות מוסר שעל לחיילים לדבוק בהם, פשוט בגלל שכך ראוי. כי כשמתנוסס דגל שחור, הוא מזהיר מפני תהום ערכית, הוא לא שם כדי להתריע מפני העמדה לדין. 

ד"ר עידית שפרן גיטלמן היא חוקרת במכון הישראלי לדמוקרטיה. פרופ' עמיחי כהן הוא עמית בכיר במכון.