ארצות מובסות אינן נוחות להודות בתבוסתן, בייחוד אם התבוסה אינה ניכרת לעין; בייחוד אם אפשר להגיד עליה שהיא "אסטרטגית".
מה פירוש "אסטרטגית"? פירושה, במידה של פישוט, ההכרה שאף כי עדיין לא כלו כל הקיצים, הם עומדים לכלות, ואין עוד טעם להוסיף ולהילחם. זו הייתה התבוסה שגרמניה נחלה במלחמת העולם הראשונה; או שמשטר האפרטהייד בדרום אפריקה נחל בשנות ה-80 של המאה ה-20.
מכר רוסי חריף הסביר לי את חסרונותיה של "התבוסה האסטרטגית" בשיחה בבית הקפה הכמעט-מודרני היחיד ב"טברסקאיה", רחוב החנויות והעסקים של מוסקבה, בסתיו 1992. הרוסים אינם יודעים שהם הובסו במלחמה הקרה, אמר. הם אינם רואים טנקים אמריקאיים בכיכר האדומה.
חוכמת האבחנה ההיא התחוורה בשנים הבאות. הדמיון בין רוסיה של שנות ה-90 לגרמניה של שנות ה-20 היה יותר ממקרי. בהיעדר הנכונות להכיר בתבוסה, ממילא חסרה הנכונות לעמוד על סיבותיה ולהפיק את לקחיה. רוסיה, כמו גרמניה, דידתה ממשבר כלכלי למשבר כלכלי. חיי הדמוקרטיה שלה היו תלויים לה מנגד.
500 שנה בלי נובגורוד
בחודשי לידתה של רוסיה הפוסט-סובייטית, בין קיץ 1991 לחורף 1995, השאלה המבטיחה ביותר במוסקבה הייתה מתי יושלם טיאטואו של דור המדבר, ומתי האינטלקטואלים הצעירים והנועזים שהקיפו את בוריס ילצין יקבלו את ההגה לידיהם, וינחו את רוסיה אל המקום שאיוואן האיום גזל ממנה 500 שנה קודם. ב-1478 הוא שיסה את דוכסות מוסקבה הקודרת והמסתגרת שלו ברפובליקה נובגורוד, בצפון רוסיה, שהליכותיה הדמוקרטיות עוררו השתאות וקנאה בכל אירופה. בהיעדר נובגורוד, גורלה של רוסיה נחרץ להיברא בצלמו של הדוכס הגדול והאיום ממוסקבה. רוחו מרחפת עליה עד עצם היום הזה.
בתחילת שנות ה-90 השתרר הרושם (המופרך מעיקרו, כפי שמיהרנו להיווכח), שהחלופה של נובגורוד תחזור, או לפחות תחזור ותיבחן.
הנסיבות היו איומות ונוראות. הכול עמד בסימן התמוטטות, כולל הכבוד האישי והלאומי. אני נזכר במונולוג של עיתונאי בכיר למדי בימים ההם, שהתנצל לפניי על הרוסית שלו. איזו שפה לא הולמת, הוא אמר, המופרשת מ"לשונות התרבות האמיתיות".
הייתי המום. ניסיתי לשכנע אותו שלשונם של פושקין ושל לרמונטוב אינה צריכה להתבייש מפני שום לשון. אבל זה היה אז מצב הרוח בחלקים ניכרים של האינטליגנציה הרוסית: תיעוב עצמי.
הרפורמות של אנדרופוב
הניסיון הטראגי של נשיאות ילצין הגיע אל קיצו השבוע לפני עשרים שנה, 31 בדצמבר 1999, כאשר קולונל לשעבר במשטרת הביטחון הסובייטית נעשה פתאום הנשיא בפועל, ונבחר בזכות עצמו חודשיים אחר-כך. ולדימיר פוטין הגיע כמעט משום מקום. שנתיים קודם, שמו היה ידוע למתי מעט.
מדוע פוטין? קודם כול בגלל חולשת דעתו של ילצין והתמוטטותו הפיזית. הוא החליף ראשי ממשלה במהירות מסחררת, וכל אחד מהם היה יכול לרשת אותו, אילו התמוטטותו הסופית הייתה מתרחשת טיפה קודם; אבל גם מפני שהרפורמות ברוסיה היו מלכתחילה רעיון של הק.ג.ב. אילו הבוס הוותיק של משטרת הביטחון, יורי אנדרופוב, היה נעשה מנהיג המפלגה הקומוניסטית לא ב-1982 (הוא מת פחות משנה אחר-כך), אלא נניח חמש שנים קודם, הוא היה מוציא רפורמות אל הפועל, שהיו מזכירות כנראה את אלה של סין: כלכליות, לא פוליטיות. ברית-המועצות לא הייתה מתפזרת.
הגיונו של דאנג
פוטין הכריז בימי שלטונו הראשונים, שנפילת ברית-המועצות הייתה "האסון הגיאופוליטי הגדול ביותר של המאה ה-20". ספק אם הייתה לו מלכתחילה תוכנית-אב לנסות ולחדש אותה. סביר יותר להניח שהוא הגיב על מאורעות, לא עיצב אותם, ונענה להזדמנויות.
בהיכנסו לשנה ה-21, פוטין הוא בהחלט האויב המר ביותר של הדמוקרטיה המערבית. אבל שטות היא לייחס לו דרגה כזאת של איבה מלכתחילה. אדרבה, יש סימנים שהוא קיווה להיות חלק מקהילה מערבית מורחבת, אולי אפילו להצטרף לנאט"ו.
פוטין של תחילת האלף היה חסר את אורך הרוח ואת ההבנה ההיסטורית של דאנג שאופינג בסין. הגיונו של דאנג הזקן היה פשוט: ויתור לפי שעה על יומרות בינלאומיות לטובת קשרים כלכליים ענפים. זמנה של סין יגיע, אבל ב-1992 עניין אותו רק דבר אחד: יצירת בסיס כלכלי. "להתעשר הרי זה מהולל", הוא הכריז, בשעה שפוטין הטיל את יהבו על המשך הגאות במחירי הנפט והגז כדי לממן סובסידיות עצומות ממדים ולהתחיל את שיקום כוחה הצבאי של רוסיה. היה מנוי וגמור איתו שלא לסבול עוד השפלות ממין עיראק (1991 ו-2003) וקוסובו (1999).
בעוד שהרפורמות המעמיקות של דאנג נועדו להכין לסין מקום בראש השולחן בזכות סך כל עוצמותיה, הרפורמות השטחיות של פוטין נועדו להחזיר לה את המעמד הנובע ממאזן האימה המפורסם של המלחמה הקרה.
קשה לדעת באיזו מידה הוא הצליח, אבל אין זה מקרה שמתנתו לעם הרוסי ערב יום השנה ה-20 הייתה ההודעה על השלמת פיתוחו של הנשק ה"היפר-סוני", שנועד לשגר טיל בליסטי במהירות גדולה פי 27 ממהירות הקול, בתזזית אשר תשַטה בכל נשק אנטי-בליסטי. צליל של ייאוש מתגנב למחווה הרעשנית הזו. סוף-סוף פוטין יודע מה עולל מרוץ החימוש הקודם למאזן התשלומים של ברית-המועצות בשנות ה-80, ולאן הוא הוביל אותה.
עליית פוטין והתארכות שלטונו מאשרות מהלך מחזורי בהיסטוריה הרוסית, מבוריס גודונוב, עבור דרך ניקולאי השני וגמור בבוריס ילצין. דרכם של "ימי הצרות" ברוסיה שהם פותחים דלתות וממהרים לטרוק אותן. איש חזק נועל את הדלת, ומשליך את המפתח. יום אחד רוסיה תחזור ותמצא את המפתח, אבל מי יודע מתי, ואיך, ולכמה זמן.