דעה: ישראל השנייה - מעמד ולא זהות

"אני איש ימין. גם אם מבחינה מדינית אני לא בדיוק", קבע ח"כ משה גפני מסיעת "יהדות התורה" בוועידת "מקור ראשון" שנערכה בדצמבר. בפרדוקס הזה לא היה כל חדש. ב-2017, ציין גפני ב"ועידת ישראל לשלום" כי "בנושא המדיני אני יותר קרוב לעמדות השמאל", כי הוא אינו אוהב את החקיקה שמקדמת ממשלת נתניהו "בכל מיני נושאים ימניים", וכי במקרים רבים "אם הייתי יכול, הייתי מצביע נגד". בדומה לכך יצא גפני נגד הדה-לגיטימציה של הציבור הערבי ונציגיו בכנסת על-ידי נתניהו, וקבע כי מבחינתו הם "לגיטימיים".

גפני מגדיר אפוא את עצמו כ"איש ימין", אך גם שולל את העמדות שמאפיינות את הימין בעידן נתניהו בתחומי מדיניות, חקיקה וערביי ישראל. הואיל וגפני הוא מראשי "בלוק הימין", ניצן ללמוד מדבריו כי התוכן הפוליטי של המושג "ימין" שונה מהעמדות, מהרעיוניות ומהדימויים התקשורתיים המזוהים עימו, וכי הם מערפלים את הבסיס הכלכלי-חברתי המגדיר אותו.

את התוכן הממשי, הכלכלי-חברתי שמייחס גפני למושג "ימין" ניתן להבין מביקורתו על מפלגת הבית היהודי, שב-2013 העדיפה את ח"כ יאיר לפיד כשותף קואליציוני, והותירה את החרדים באופוזיציה. הוא טען נגד הבית היהודי ש"אתם דואגים רק לעצמכם, מעבירים סכומי עתק רק להתנחלויות". מנגד, החרדים תמכו בהתנחלויות למרות עמדותיהם המדיניות המתונות. כך, לדבריו, "כיו"ר ועדת הכספים הובלתי מהלכים בעד המתנחלים... אורי אריאל יודע זאת. הוא היה מגיע אליי עם בקשות שונות ומשונות, והיה מקבל הכול".

כאן הדגיש גפני כי הוא הפך ל"חלק מהמערכת" של המתנחלים, ולכן התרעם נגד "כפיות-הטובה" ו"הבגידה" של הציונות הדתית. משמע, הוא ציפה שבתמורה "הסרוגים" יתמכו באינטרסים החרדיים. מסתבר כי גפני תמך בהתנחלויות לא רק בניגוד לעמדתו המדינית "המתונה" כאילוץ קואליציוני; הוא בהחלט חתר לקבל אתנן מגזרי בתמורה ותבע ש"החטיבה להתיישבות תתחיל לתקצב גם יישובים חרדיים הנמצאים ביהודה ושומרון ולא רק התנחלויות". 

המושג "ימין", לפי גפני, אינו מלמד אפוא על מערך רעיוני-מדיני. להפך - מדבריו עולה כי "בלוק הימין" הוא קואליציה של מגזרים, שיודעים להתעלות מעל הניגודים הרעיוניים המפרידים ביניהם ולשתף פעולה בקידום האינטרסים המגזריים שלהם, מתוך הכרה באינטרס המשותף שיש להם לשימור הסדר המבוסס על התן-וקח המגזרי.

התנהלות זו עולה בקנה אחד עם ההסבר שהצעתי במאמר "ההיגיון של הצבעת המעמדות הנמוכים לימין", שפורסם כאן לקראת בחירות ספטמבר, שבו טענתי כי הימין הישראלי מוגדר קודם כל על-ידי "מנגנוני פיצוי": כמו המגזור, ההתנחלות ותגמול תקציבי עבור הצבעה לליכוד; מנגנונים אלה מספקים למעמדות הנמוכים שנפגעו ממדיניותו הכלכלית-חברתית, תחליפים חלקיים לשירותי מדינת הרווחה שקוצצו והופרטו; וכך משמר הימין את תמיכתם בניאו-ליברליזם ובכיבוש כאחד.

השותפים ל"בלוק הימין" תומכים אפוא בראש הממשלה בנימין נתניהו, כי הם רואים בו ערובה להמשך קיום שיטת המגזרים. לכידותה של "קואליציית המגזרים" מעוגנת גם בחשש שהחלפת נתניהו תביא לשינוי המדיניות הכלכלית-חברתית ולהמרת מנגוני הפיצוי המגזריים בשיטה אוניברסלית יותר, בין שזו של השוק והתחרות בנוסח מפלגת כחול לבן, או של מדינת הרווחה בנוסח מפלגת העבודה-גשר. 

גם תביעתו של אביגדור ליברמן לפירוק "בלוק הימין" מוסברת על-ידי ההיגיון המגזרי: כדי להיאבק ביתרון החרדים בתחרות על התקציבים המגזריים, הוא העמיד את רעיון "ממשלת האחדות", שתבטיח את האינטרסים של "הרוסים" והמתנחלים על-חשבון החרדים.

אם מגדירים את אזור התמיכה של נתניהו כ"ישראל השנייה", הרי שתוכן מושג זה אינו זהותי-עדתי, אלא מעמדי-חלוקתי, גם אם ישנה חפיפה מסוימת - שהולכת ופוחתת - בין השניים. ב-2020 "ישראל השנייה" מורכבת מהמעמדות הנשחקים על-ידי הניאו-ליברליזם ומתגבשים ל"מעמד הפגיע", שבהיעדר מדינת רווחה מוצא ביטחון חברתי במנגנוני-הפיצוי של הימין.

בהתאם, גם התנגדות "ישראל השנייה" לשמאל, היא מעמדית ולא זהותית: זו תגובה לכך שהשמאל פעל כנציג המעמדות המבוססים והיה שותף למדיניות הניאו-ליברלית של פירוק מדינת הרווחה שהוביל הימין, אך הגדיר את עצמו על-ידי התנגדות למגזור ולכיבוש. כלומר, השמאל התנגד למנגנוני הפיצוי שהציע הימין, אך בלי להציע חלופה שתהלום את צורכי המעמד הפגיע. 

הצגת חלופה כזו היא האתגר של השמאל. 

הכותב מלמד היסטוריה כלכלית-חברתית בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה