ענת קם נגד "הארץ": בית המשפט העליון הולך רחוק כדי לסגור את הסכסוך ולהימנע מפסיקה עקרונית ביחסי עיתונאי-מקור

כמעט שבע שנים אחרי שענת קם הגישה תביעה בסך 2.6 מיליון שקל נגד עיתון "הארץ", בטענה כי העיתון התרשל בכך שהביא לחשיפתה כמקור של העיתונאי אורי בלאו, עומדת התביעה להסתיים בהסכם פשרה.

זאת לאחר ששופטי בית המשפט העליון, דפנה ברק-ארז, יעל וילנר ואלכס שטיין, דחפו אתמול (ב') את הצדדים להתפשר על פיצוי כספי שבין 50 אלף ל-300 אלף שקל שישלם "הארץ" לקם.

הפשרה תאפשר לשופטים להימנע מהצורך לכתוב פסק דין עקרוני בסכסוך הרגיש ובעל השלכות הרוחב על היחסים בין עיתונאים למקורות שלהם.

השופטים הלכו די רחוק כדי לנסות לסייע לצדדים להתפשר. "זה מסוג התיקים ששופטים אוהבים לכתוב בפסקי דין. יחד עם זאת, נרצה לכבוש את יצרינו ולהציע לכם הצעה מעניינת", כתבו השופטים.

בהמשך הציעו השופטים לפסוק לפי סעיף 79 א', המאפשר לבית המשפט לתת פסק דין קצר, לא מנומק, שמאשר את הפשרה. "אם תלכו בדרך הזו, אנחנו רוצים להגדיר את הסכום בעצמנו, של הרצפה והתקרה, וכאמור הם רחוקים מאוד מהתביעה, אבל מבטאים סוג של אחריות של העיתון", אמרו השופטים.

שלושת השופטים ציינו כי ההצעה שלהם משקפת את ההתרשמות שלהם מכתבי הטענות וגם מהדיון שנוהל בעליון והעלה קשיים ושאלות שונות. לדבריהם, "התחושה שלנו היא שכל הצדדים צריכים להשאיר את הפרשה מאחור, ויש לה מאפיינים שלא חייבים לפתח אותם דווקא בקונספט הזה".

השופטים הבהירו כי אם הצדדים יסכימו לפשרה, יביא הדבר לביטול החלטת שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, רחמים כהן, שפסק ב-27 בדצמבר 2018 כי "הארץ" ובלאו הפרו את חובת הזהירות ביחסים שבין מקור ועיתונאי כלפי ענת קם, וכי העיתון ישלם לקם פיצוי כספי בסכום שטרם נקבע.

עם זאת, "הארץ" וקם רשאים, כמובן, להתפשר ביניהם על פיצוי נמוך או גבוה יותר מזה שהוצע על-ידי העליון. לפי מידע שבידי "גלובס", יש סבירות די גבוהה ש"הארץ" יהיה מוכן לשלם סכום גבוה מ-300 אלף שקל כדי לסיים את הסכסוך בפשרה.

עורכי הדין של הצדדים, אילן בומבך ויריב רונן, המייצגים את קם, וזאב ליאונד, טלי ליבליך ואלון נדב, המייצגים את "הארץ", יודיעו בקרוב לעליון האם הגיעו לפשרה ובאיזה סכום.

העבירה 1,500 מסמכים מסווגים

הדיון בסכסוך בין קם לעיתונו של בלאו הגיע לפתחו של בית המשפט העליון בעקבות בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי שהגיש עיתון "הארץ".

בהחלטת שניתנה ב-27 בדצמבר 2018 קבע השופט רחמים כהן כי קם, שנדונה ל-3.5 שנות מאסר בגין הדלפת אלפי מסמכים סודיים שאליהם הייתה לה גישה במסגרת שירותה הצבאי, זכאית לפיצוי מ"הארץ" בגין חשיפתה כ"מקור עיתונאי".

מסכת האירועים בהם עסק פסק הדין החלה בחודש ספטמבר 2008, אז מסרה קם לבלאו דיסק נשלף, שאליו העתיקה כ-1,500 מסמכים מסווגים, במסגרת תפקידה כפקידה בלשכת אלוף פיקוד המרכז.

בהסתמך על המסמכים שמסרה לו, פרסם בלאו ב"הארץ" חמש כתבות שבהן עשה שימוש במידע שבמסמכים וכן בחלק מהמסמכים שמסרה לו קם. לאחר פרסום הכתבות נפתחה חקירה של רשויות הביטחון בנוגע למקור ההדלפה של המסמכים. לאחר שבלאו מסר לידי החוקרים מסמכים שנמסרו לו מידיה, נחקרה קם בחשד להדלפת המסמכים.

קם הודתה והורשעה במסגרת הסדר טיעון בעבירות של ריגול חמור ומסירת ידיעה סודית, ונגזרו עליה 4.5 שנות מאסר בפועל ו-18 חודשי מאסר על-תנאי. בעקבות ערעור שהגישה, קוצר עונש המאסר בפועל שהושת עליה ל-3.5 שנות מאסר בפועל.

בתביעתה בסך 2.6 מיליון שקל טענה קם כי בלאו ו"הארץ" אחראים ישירים או עקיפים לנזקים שנגרמו לה, הרשעתה ומאסרה, בעקבות חשיפתה כמקור עיתונאי לשירותי הביטחון.

חובת זהירות מוגברת על העיתונאי

בפסק דין ארוך ומנומק ניתח השופט כהן את היחסים בין עיתונאי למקור ואת היקף ההגנה וחובת הזהירות שחב העיתונאי למקור שלו. השופט כהן ציין כי "בין עיתונאי למקור מתקיימים יחסי קירבה הדוקים, שעיקרם בשליטה ובפיקוח מצד העיתונאי שמחזיק במידע שהועבר אליו על-ידי המקור, בונה את הכתבה ומחליט על אופן הפרסום. ההתנהלות עם מקורות נעשית 'במהלך עסקו' של עיתונאי ובכלל זה 'עסקו' עם מקורות שמעבירים מידע בנושאים רגישים וסודיים". 

לפי פסק הדין של המחוזי, "המידע ואופן השימוש בו הוא חלק מאופן עסקו הרגיל של העיתונאי. הוא מכיר מקורות, יודע איך להתנהל מול מקורות ומכיר את ההשלכות והסיכונים האפשריים הכרוכים בפרסום המידע והחומרים המועברים לו על-ידי המקור. אין להוציא מכלל אפשרות שלעיתונאי יהא, במקרים מסוימים, מידע אשר יאפשר לו לצפות גם נזקים עקיפים".

לעומת זאת, בפסק הדין נאמר כי "משהוציא המקור את המידע משליטתו, הוא אינו יכול לפקח עליו ולרוב גם אינו יודע מה שאירע עם המידע שמסר. ככל שיחזור בו מהסכמתו ומרצונו להעביר את המידע, קיים קושי, שכן ניתן לעשות שימוש עקיף במידע שמסר".

עוד ציין השופט כי "כאשר מקור מוסר לעיתונאי מידע בעל רגישות מיוחדת, חלה על העיתונאי חובת זהירות מוגברת שלא לחשוף את זהות המקור ולנקוט אמצעי זהירות למנוע את חשיפתו".

השופט המחוזי ציין כי עיקר חובת הזהירות של עיתונאי הוא בהפעלת שיקול-הדעת בהתאם לנסיבות, והוסיף כי "אין להסיק משתיקה את הסכמתו של המקור לפרסום, שעה שהוא לוקח סיכון בפרסום, ללא שהוא מודע לסיכון. בהתאם לנסיבות, יש מקום לקבל הסכמה מפורשת לפרסום ולאופן הפרסום, בפרט כשקיים בפרסום סיכון למקור. אף אם המקור אינו נותן דעתו לאופן החשיפה של המידע שמסר, הרי שלעיתונאי יש שליטה על אופן הפרסום, ולפיכך, בפרסום מידע או מסמך אשר עלול להוביל למקור, יש לוודא הסכמה מפורשת וברורה לפרסום".

בהתאם לכך קבע המחוזי כי מלבד החובה שלא למסור את שמו של המקור או כל מידע אחר שיש בו כדי להסגירו, חובת הזהירות של העיתונאי כוללת נקיטת מעשים אקטיביים שעניינם יידוע המקור על מעמדו ועל הסיכונים הכרוכים בפרסום המידע והגנה עליו. "כך למשל, במקרים בהם המקור השיג את המידע שלא כדין, עליו לדעת כי ייתכן שלא יהיה מוגן תחת החיסיון העיתונאי. ראוי כי העיתונאי יתריע מראש על היעדר היכולת להגן על המקור, וכי בנסיבות מעין אלה ייתכן שהמקור לא ייהנה מחיסיון. על עיתונאי להפעיל שיקול-דעת ולבצע הערכת סיכונים קודם לפרסום מידע ומסמכים, שעלולים להביא לחשיפת המקור".

עיתון "הארץ" הגיש בקשת רשות ערעור על החלטת המחוזי, שבעקבותיה נערך אתמול הדיון בעליון.

בבקשה טען העיתון, בין היתר, כי להחלטת המחוזי עלולות להיות השלכות רוחביות וקשות על כל עולם העיתונות במדינת ישראל, ודאי העיתונות החוקרת. לטענת העיתון, החלטת המחוזי להטיל על הארץ את האחריות לחשיפתה של קם כמקור פוגעת בחופש העיתונות, חירות הביטוי והאינטרס הציבורי בזרימת מידע, ומטילה "אפקט מקפיא" ממש על העיתונות החוקרת. 

"העליון מחמיץ הזדמנות לקבוע קנה-מידה באשר להיקף חובת הזהירות של עיתונאי כלפי מקור"

ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר, ראשת התוכנית לרפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטי, ומי שחיברה מחקר רחב-היקף בנושא של הסרת חיסיון עיתונאי בישראל, סבורה כי ההחלטה המסתמנת של בית המשפט העליון להימנע מכתיבה פסק דין מנומק בסכסוך בין ענת קם לעיתון "הארץ" היא החמצה.

"חבל שבית המשפט העליון החליט לדחוף את הסכסוך לפשרה, כי הייתה לשופטים הזדמנות לקבוע מסמרות בסוגיה של היקף חובת הזהירות של עיתונאי כלפי מקור. חובה שהיא תנאי מוקדם למימוש וקיום עיתונות חוקרת", אומרת שוורץ-אלטשולר.

לדבריה, העובדה שחיסיון עיתונאי לא מעוגן בחוק במדינת ישראל, גורמת לכך שמי שמגדיר את גבולותיו זה בית המשפט העליון, וטוב היה אם כך היה נעשה גם במקרה הזה.

למה את חושבת שהשופטים נמנעים מכתיבת פסק דין מנומק?

"ייתכן כי השופטים חושבים שמדובר במקרה קשה, וכידוע, 'מקרים קשים יוצרים דין רע'. אבל בהקשר הזה כדאי להזכיר שהעליון כתב בעבר פסק דין מנומק במקרה בעל קווים דומים במובן של הצורך לקבוע גבולות אתיים חוקיים ומקצועיים לעבודה העיתונאית. אני מדברת על פסק הדין שניתן בסכסוך בין סרן ר' לבין העיתונאית אילנה דיין ו'עובדה' (ב-18 בספטמבר 2014 ניקה הרכב מורחב של העליון את דיין מאחריות ללשון הרע נגד סרן ר' בתחקיר שעסק בפרשת וידוא הריגה של ילדה פלסטינית. בפסק הדין קבעו שופטי העליון כי רק פרסומים נכונים של "עיתונות אחראית" ובתום-לב יזכו להגנת "אמת בפרסום" - ח.מ).

ד"ר שוורץ-אלטשולר אומרת כי בהחלטת העליון בתיק של סרן ר' נקבעו קריטריונים שהיום הם מוטמעים בתוך תקנוני האתיקה העיתונאית. היא מזכירה כי המשמעות של פסק דין של העליון היא לא רק בעניין קונקרטי אלא ביצירת קנה-מידה להכוונה עתידית של התנהגות.

מי מהצדדים מרוויח לדעתך מכך שהסכסוך עומד להסתיים בפשרה? "הארץ" או קם?

"אף אחד לא מרוויח. עיתון 'הארץ' לא מרוויח פסק דין של העליון שיכול היה אולי לשרטט את גבולות האחריות של עיתון כלפי מקור, וענת קם לא תזכה אפילו ברבע מהפיצוי שהיא ביקשה בתביעה. אבל מי שבעיקר מפסיד זה הציבור. בהיעדר כללים בהירים שיאפשרו לעיתונות חוקרת לפעול, הציבור הוא המפסיד העיקרי".

*** גילוי נאות: ד"ר שוורץ-אלטשולר תהילה היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה וחיברה את הקוד האתי של "גלובס"