למה הפועלים ממשיכים למות: העשור האבוד של המלחמה בתאונות הבנייה

לפני כמעט עשור, במרץ 2010, נהרג בוקר אחד פועל בניין בשכונה שבה גרתי. הוא היה אזרח סיני, ונפל מקומה שישית. בידיעה שפורסמה ב-ynet נאמר שחלק מחבריו הפועלים ברחו מהאתר, אולי מחשש שיגורשו. אחר הצהריים כבר לא היה זכר לתאונה. למחרת בבוקר האתר חזר לפעול כרגיל.

נזכרתי באירוע הזה בשבוע שעבר, כשפועל בניין נפל מגובה לא רחוק ממערכת "גלובס" באזור התעשייה במערב ראשון לציון - ונהרג. שמו גילמן סזר, אזרח טורקי בן 25. למחרת הלכתי לשם. אתר הבנייה של חברת "פדלון" בפינת הרחובות משה דיין והלח"י היה סגור כנדרש, על גדרות המתכת היו תלויות כרזות בשפות שונות שקוראות לשמור על הבטיחות.

עשור חלף והפועלים עדיין מתים. העובדה שאתרי הבנייה כבר לא חוזרים לשגרה אוטומטית היא נחמה קטנה, קטנה מדי.

2019 הסתיימה עם עלייה במספר ההרוגים

הכתבה הזו נכתבת מתוך ייאוש ותסכול.

בארבע השנים האחרונות קרו הרבה מאוד דברים שהיו אמורים, לפחות על הנייר, להקטין את מספר ההרוגים. כשלי הבטיחות עלו לכותרות וכך גם היקף התופעה. משרדי הממשלה הגבירו את מאמצי המאבק והאכיפה, גם אם חלקית ובאיחור. מספר צווי הבטיחות גדל דרמטית, היזמים לקחו אחריות (ולעתים אולצו לקחת), התאחדות הקבלנים הקימה מטה בטיחות, הסתדרות העובדים נרתמה אף היא לתקופה מסוימת, והמשטרה הקימה יחידה שמתמחה בתאונות בנייה.

זה לא עזר.

שנת 2019 הסתיימה עם עלייה במספר ההרוגים - 47 במספר. השמות והפרטים מופיעים בעמוד זה. לא בטוח שהמספרים הללו משקפים את התמונה המלאה, אבל על כך בהמשך.

התלבטנו האם ואיך לסכם את שנת הדמים הזו באתרי הבנייה. בשנים האחרונות אנחנו מקדישים ב"גלובס" יותר ויותר מקום לסיקור התופעה, להשלכות שלה ולדרכים שבהן ניתן להתמודד עמה. זה שלוש וחצי שנים שאנחנו מפרסמים במוסף זה נתון שבועי של מספר ההרוגים מתוך אמונה ששקיפות היא תמיד חלק מפתרון בעיה. כמה וכמה שערים הוקדשו במוסף נדל"ן זה להרוגים. ואנחנו ממש לא היחידים. התקשורת כולה מתייחסת בהרחבה לתופעה. הקרדיט במקרה הזה מגיע לשורה של גופים ועמותות כמו ד"ר הדס תגרי, מייסדת הקבוצה למאבק בתאונות בניין ותעשייה, ארגון קו לעובד, ראובן בן שמעון מייסד הפורום למניעת תאונות עבודה ועוד.

משרד העבודה הציב יעד - ירידה של 10% במספר ההרוגים ב-2019, זה לא קרה.

גם המספר המדויק של ההרוגים הוא עניין בפני עצמו. ל"גלובס" נודע על אירוע שלא תועד, ולא נחקר, שבו פועל פלסטיני מאזור טול כרם בשנות העשרים לחייו, נפצע באתר בנייה בישראל ומת כעבור ימים אחדים בבית חולים ברשות הפלסטינית כתוצאה מפציעתו.

הוא לא היחידי. מוקדם יותר השנה נהרג מאהר עזאת שעת', פלסטיני מעזה, אב לעשרה ילדים, שעבד בראש העין. הוא נפצע באופן קשה במהלך עבודתו אך לא הוזעק למקום אמבולנס וגם לא משטרה - הקבלן שהעסיק אותו העביר אותו במכונית פרטית לבית החולים בקלקיליה, שם נקבע מותו. המשטרה הפלסטינית העבירה את הקבלן למשטרה הישראלית - וכך נודע בישראל על התאונה ונפתחה חקירה. על כמה מקרים דומים איננו יודעים? אפשר רק לנחש.

 מספר ההרוגים בתאונות בניין

בידינו תיעוד ל-47 הרוגים בשנה האחרונה. המעקב של ד"ר הדס תגרי הניב מספר אחר (44) אלא שנתונים רשמיים של משרד העבודה מדברים על 40 הרוגים "בלבד". המדינה לא סופרת למשל פועלים שנפגעו מכלי רכב באתר בנייה. גם מי שנהרג מעבר לקו הירוק, לא זוכה להכרה.

גם לאתר את שמו של ההרוג היא משימה מורכבת. פעמים רבות לוקח לי שבועות על מנת להגיע לשמו של הקורבן. החברות בדרך כלל לא משתפות פעולה ובמשטרה טוענים שאין זה מתפקידם לפרסם את השמות. מוזר שאף גוף במדינה לא אחראי לריכוז ולטיפול בתחום שגבה רק השנה לפחות 47 קורבנות.

מאסון לאסון, לאף אחד אין חסינות: לא למי שמחליט לשפץ לבד את הבית והתקרה קורסת עליו, לא לפועלים בחברות קטנות שבונות פרויקטים של תמ"א 38, לא לסוללי הכבישים ולא לפועלים של חברות גדולות מהמובילות במשק. חברות כמו שיכון ובינוי, רוטשטיין, שבירו, אלקטרה, ואחרות, סופגות את מירב האש (ולא פעם בצדק) אבל התאונות מתרחשות בכל מקום ואין גרף של למידה. ביוני השנה נהרג פארס חמודה, בן 44 ואב לשישה ילדים, כשנפגע מזרוע של משאבת בטון שהתהפכה. לא עברה חצי שנה ובאותה דרך נהרג יוסף טאייע שריף, בן 46, הפעם בקריית גת.

2020: כבר יש שלושה הרוגים בתאונות עבודה

עוד לא עברו שבועיים מתחילת השנה האזרחית החדשה, ויש כבר שלושה הרוגים בתאונות עבודה. אחד בתאונת בנייה, אחד בשיפוצים באולם אירועים ואחר שנפל מגג מפעל. דוח תאונות העבודה השנתי של מנהל הבטיחות שפורסם בשבוע הצביע על עלייה דרמטית של 56% בתאונות עבודה בכלל. זה כבר ממש לא ענף הבנייה לבדו.

למצב הזה אין פתרונות קלים ומהירים, אבל הפתרונות ידועים. פרסנו אותם כאן בהרחבה בסדרת כתבות ואפשר גם לראות איך עושים זאת בעולם. אין תחליף ללמידה מסודרת מהכשלים, להשקעה בהכשרת עובדים, להגברת האכיפה והענישה, להכנסת טכנולוגיה לאתרי בנייה, ואפילו שיימינג וקנסות לחברות שיעברו עבירות בטיחות. בכל המשק, לא רק בתחום הבנייה.

מלחמה בתאונות עבודה תעלה לא מעט כסף. גם למדינה וגם לקבלנים. אלא שגם סגירת אתר בנייה לאחר תאונה עולה כסף וגם תאונות עבודה מכוסות מן הכיס הציבורי. יותר מארבעה מיליארד שקל בשנה מתקציב הביטוח הלאומי מופנה לקצבאות לנפגעי תאונות עבודה. התקציב יוצא, רק מכיס אחר. כמו בבריאות, בחינוך, בתחבורה ובתשתיות - מוטב להשקיע את הכסף הזה לפני התאונה ולא אחריה.

ועד אז, אנחנו כאן ב"גלובס" נמשיך להילחם על השינוי הכל כך נדרש הזה. 

 הרוגים בתאונות באתרי בנייה ב-2019