אם האי טייוואן הוא אמנם "מחוז של סין", ו"חלק בלתי נפרד" של המולדת, כפי שהמשטר בבייג'ינג חוזר ומכריז, כי אז שנתם של אדוני סין צריכה לנדוד. לשיטתם, "הסינים של טייוואן", מהיותם הסינים היחידים המורשים לבחור את ממשלתם, חזרו אתמול ובחרו, ברוב מוחץ, את הנשיאה צאי ינג וון. המשטר בבייג'ינג מחשיב את צאי לאויבת, אשר הוא מנסה להחליש, להשפיל ולהפיל.
בערך 58% של הטייוואנים (מאוכלוסייה של 23.5 מיליון איש) הודיעו אתמול, שאין להם כל חשק להקריב את חירויותיהם הפוליטיות על מזבח טובות הנאה כלכליות. יתר על כן, הם מוכנים להוסיף ולהתקיים בצל איום צבאי מחמיר מן הצד הסיני של מצרי טייוואן. והם מוכנים לשלם את המחיר של בידוד בינלאומי גובר. המשטר הניאו־מאואיסטי בבייג'ינג (סלט של אידיאולוגיה קומוניסטית לאומנית ושל קפיטליזם בחסות המדינה) מנצל בשנים האחרונות את כוחו הכלכלי הגובר, כדי להקטין עד מינימום את מספר מדינות־הכיס, המוסיפות לקיים יחסים דיפלומטיים עם טייוואן.
צאי ינג וון / צילום: Tyrone Siu, רויטרס
לסין העולה והגואה יש בעיה: היא אגרסיבית, היא תובענית, היא חסרת חן, היא רוקעת ללא הרף ברגליה, היא מסרבת להאזין לביקורת והיא מאמינה באיומים ובהפחדות. אילו רצתה באמת ובתמים להיפטר מן הנשיאה צאי, היא היתה כנראה מיטיבה יותר אילו לבשה ארשת של ידידות. תחת זאת היא איימה במישרים ובעקיפים על טייוואן, במשטים עוינים לאורך חופיה ודרך הונג קונג, ובמידה מסוימת דרך שינג'יאנג, המחוז הצפון־מערבי שלה המיושב במוסלמים.
סירובה להעניק דמוקרטיה מקומית להונג קונג, בניגוד להתחייבויותיה החתומות, שם ללעג את ההתחייבות ההיסטורית שטייוואן תיהנה מ"אוטונומיה מלאה", ובלבד שתחזור אל חיק המולדת. הסיסמה החבוטה "ארץ אחת, שתי שיטות [פוליטיות]" הועמדה במבחן בהונג קונג - ונחלה כשלון חרוץ. קירבת המאורעות בהונג קונג להצבעה בטייוואן הזכירה לטייוואנים מה עלול לקרות להם אם בטאייפה בירתם יישב חיל־מצב סיני, ואם השליט־היחיד בבייג'ינג יהיה בעל הסמכות הסופית בכל עניין טייוואני פנימי.
הפיתוי: חממות טכנולוגיה
מאלפת היא אמונתו של המשטר הסיני בהתאמה האוניברסלית של נוסחותיו הפוליטיות. המשטר, וסנגוריו הרבים־מדי בחו"ל, בטוחים שהוא הצליח להחתים את נתיניו על אמנה חברתית חדשה: בשכר הרווחה והיציבות שהוא מעניק להם הם מוחלים על חירויותיהם הפוליטיות ועל פרטיותם. הבוז שהמשטר רוחש לדמוקרטיה הליברלית ולהליכותיה שכנע אותו שהוא יוכל לפתות את צעירי טייוואן לעשות אותה עיסקה עצמה.
אתר הרשת thediplomat.com, המתמחה בענייני אסיה, כותב כי המשטר הקים 50 חממות לחברות הזנק (סטארט־אפים) "במיוחד בשביל יזמים טייוואניים צעירים, בשעה שב־2018 משרד החינוך של סין ביקש מאוניברסיטאות להקל על קבלת סטודנטים טייוואניים".
מאמץ הפיתוי לא הצליח לשכך את החרדה. סוכנות הידיעות הלאומית של טייוואן בדקה ומצאה ערב הבחירות, כי הנשיאה צאי נהנית מיתרון מכריע של 39% על פני יריבה העיקרי בין בני 20 עד 29, ומיתרון של 35% בין בני 30 עד 39. היריב, האן גואו יו, שאב את עיקר תמיכתו מבני 50 ומעלה.
האן גואו יו / צילום: Ann Wang , רויטרס
קרש הקפיצה של צ'אנג
טייוואן היא ישות מעניינת להפליא, מפני שהיא רבת סתירות, פרדוקסים ואירוניות. היא נעשתה חלק מסין רק ב־1945. ארבע שנים אחר כך, הממשלה הלאומנית בסין, בהנהגת גנרליסימו צ'אנג קאיי שק, הפסידה במלחמת האזרחים, ונמלטה לטייוואן.
היא מעולם לא התכוונה להפוך את טייוואן לארץ עצמאית. אדרבא, היא רדפה בחימה שפוכה כל מי שגילו נטיות כאלה. תחת שושלת צ'אנג - האב, האם ובנם - טייוואן עברה פיתוח תעשייתי מסחרר, שהקפיץ אותה אל חברת "הנמרים" של מזרח אסיה. כמו בדרום קוריאה, פריצת הדרך הזו הושגה תחת ניהולה של מדינת־משטרה מרושעת. כמו דרום קוריאה, טייוואן עברה לשלטון דמוקרטי מלא בשנות ה־90.
צ'אנג ראה בטייוואן קרש קפיצה לשחרור היבשת מידי הקומוניסטים. טייוואן, נומינלית, היא רק מחוז ב"רפובליקה של סין" (בניגוד ל"רפובליקה העממית של סין", בשלטון הקומוניסטים). במשך שנים, את רוח־הרפאים הפוליטית הזו ניהלו מנהיגים ועסקנים של מפלגת 'גואומינדאנג', בת הפלוגתא הוותיקה של הקומוניסטים. הם הוסיפו לייצג מחוזות בחירה בסין, שחדלו להתקיים ובוודאי חדלו לבחור.
זהירות, טייוואניזציה
עד 1971, משטר צ'אנג החזיק במושב הסיני באו"ם, ורוב מדינות המערב הכירו בו, בראש ובראשונה ארה"ב. ב־1972, ארה"ב החליטה להתחיל לעשות עסקים עם המשטר הקומוניסטי. העסק הראשון היה גירוש טייוואן מן האו"ם. העסק השני היה הפתיחה של "משרד אינטרסים" בבייג'ינג, שהפך ב־1979 לשגרירות מלאה. לכאורה, השגרירות האמריקאית הגדולה בטאיפיי היא רק "מכון".
ארה"ב מוסיפה לצייד את צבא טייוואן, אף כי ברור שהצבא הזה לא יוכל לקומוניסטים, אם יפלשו. אלה האחרונים מזכירים מפעם לפעם, שפלישה אמנם עומדת על הפרק, אם טייוואן תטען למעמד עצמאי מלא, ותתכחש לסין. טייוואן נמנעת מן הצעד הזה, והדעת נותנת שתוסיף להימנע.
שושלת צ'אנג הסתיימה ב־1988, ופינתה מקום לדמוקרטיה נבחרת, עם תוכן טייוואני. זקני המשטר, סינים מן היבשת שהוסיפו להחזיק בעמדות השפעה גם בגיל מופלג, נשלחו לפנסיה. ה"טייוואניזציה" הדאיגה את בייג'ינג. משטר צ'אנג אמנם היה אויב היסטורי, אבל הוא ראה בטייוואן חלק של סין. לא כן בני הדור הטייוואני החדש.
ב־2000 נבחר מנהיג האופוזיציה לנשיא. הוא נהג להטיף בגלוי לעצמאות, אם כי הנמיך את הטון והוריד את הפרופיל בעלותו לשלטון. עצם הבחירות היו לצנינים בעיני בייג'ינג, לא רק מפני שהיו דמוקרטיות, אלא מפני שהיתה כרוכה בהן הכרה בריבונות העם. ילידי טייוואן נעשו אדונים לגורלם.
נקמנות וקנטרנות
השלטון חזר והתחלף. הקומוניסטים נשמו לרווחה כאשר אויביהם הוותיקים מן הגואומינדאנג חזרו לשלטון ב־2008. התחיל פלירט, ונערכה פגישת פיסגה בין שני הנשיאים, אם כי בייג'ינג כמובן סירבה להכיר בנשיאותיותו של הטייוואני. ב־2016, השלטון חזר לידי האופוזיציה. סין השילה בינתיים הרבה מעכבותיה, והיתה הרבה יותר חזקה, נחושה, כועסת ונרגנת. היא גמרה אומר להעניש את הטייוואנים על חוצפתם.
במרוצת השנים טייוואן ביקשה ניחומים בחיקן של מדינות קטנות, או זעירות, באמריקה הלטינית, בחלקים של אפריקה ובין איי האוקיאנוס השקט. היכולת להניף דגל בבירות רחוקות כלשהן, ולערוך ביקורים רשמיים מעבר לים, הזריקה נסיוב של עידוד, ושיפרה את מצב הרוח הלאומי.
לא עוד. במחווה של נקמנות ושל קנטרנות, בייג'ינג שידלה שורה של מדינות ננס להתנתק מטייוואן. כל ניתוק היה יום של אבל, גם אם המנתקות היו מדינות כמו קיריבאס ואיי שלמה.
מה תעשה סין לאחר ששנואי נפשה העמיקו את אחיזתם? היש איזשהו סיכוי שהיא תתהלך מעדנות, ותסגל לעצמה דיפלומטיה של פיוס? למרבה הצער אין כל סיבה להאמין בזה. ממשל טראמפ נוהג יתר ידידות ונאמנות בטייוואן מקודמיו, אבל ספק אם היא תוצאה של שכנוע מוסרי או רעיוני. הנשיא הוא מעריץ גלוי של רודן סין שי ג'ינפינג. הוא להוט לעשות איתו עסקים, ולחתום על הסכמי סחר. טראמפ המכריז שהמזרח התיכון כבר אינו חשוב, מפני שארה"ב אינה זקוקה עוד לנפט שלו, אולי לא יחשוב שטייוואן מצדיקה מאמץ מיוחד.
רשימות קודמות ב yoavkarny.com וב https://tinyurl.com/yoavkarny ־ globes
ציוצים (באנגלית) ב twitter