דעה: העוני במדינת ישראל במגמת ירידה

סוף חודש דצמבר מאופיין בדיון ציבורי ער על נושא העוני בחברה הישראלית, שמתעורר וקם ממרבצו בעקבות פרסום דוח העוני של הביטוח הלאומי. פרסום הדוח מלווה בפרסומים רבים בתקשורת, לרוב בליווי תמונות של קשישים המחטטים בפחי אשפה, של הומלסים ושל מקררים ריקים. פעמים רבות נטענת הטענה שהמצב בישראל מבחינת שיעורי עוני מורע, ומצבם של העניים עצמם מורע אף הוא. הבעיה בטענות אלו מתחילה במדד העוני שהביטוח הלאומי משתמש בו.

הביטוח הלאומי מודד עוני באופן יחסי, כשכל שנה מחושב מחדש קו העוני לפי חצי מההכנסה החציונית הפנויה לנפש תקנית של משקי הבית. כלומר, הקו זז עם השינוי ברמת החיים בישראל, ואינו מאפשר השוואה של "תפוחים אל תפוחים" לאורך זמן - השוואה של עניים באותה רמת עוני בשנים שונות. כדי להבין את גודל הבעיה נדמיין מצב שבו קרה נס וההכנסה של כלל אזרחי ישראל הוכפלה בשנה, אזי ממדי העוני לפי דוח הביטוח הלאומי יישארו זהים, אך באופן ברור מצבם של משקי הבית בישראל יהיה כפליים טוב יותר. כלומר, המדד באופן ברור לא מראה, ולא יכול להראות, שמצבם של העניים הורע כי מדובר במדד יחסי.

בנוסף, מדד העוני של הביטוח הלאומי מבוסס על הכנסות, דבר היוצר שלל בעיות אמידה. לדוגמה, משק בית הגר בדירה בבעלותו אך בעל הכנסה נמוכה עלול להיחשב למשק בית עני, בעוד שרמת החיים שלו גבוהה יחסית למשק בית נטול דירה ובעל הכנסה זהה. או למשל, הוצאות משקי הבית נוטות להיות פחות או יותר קבועות לאורך זמן, אך ההכנסות נוטות להשתנות ממגוון סיבות, כך ש"תמונה" חודשית חד פעמית של הוצאות מעידה טוב יותר על רמת החיים מאשר אותה תמונה של הכנסות.

מסיבות אלו ואחרות, הבנק העולמי ממליץ על שימוש בנתוני הוצאות המחשבות גם צריכה לא-כספית של שירותים ומוצרים (כמו דירה בבעלות), על מנת לאמוד את שיעורי העוני. הבנק העולמי עושה זאת בעצמו במדד העוני המוחלט המפורסם של 1.9 דולרים ליום, שהבנק יזם.

הביקורת הזו על מדד העוני של הביטוח הלאומי לא חדשה, אך מעטים אלו שניסו לתת לו חלופה ראויה.

לכן, בהשראת הבנק העולמי החלטנו, הכלכלן עידן ארץ ואני, להכין מדד עוני מוחלט המבוסס על הוצאות, ולהשתמש בסקרי ההוצאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כדי לאמוד באמצעותו את שיעורי העוני בישראל. מתוך המחשבה שעוני הוא לא דבר בינארי, קבענו שלושה קווי עוני מצטברים, המתחשבים במספר הנפשות בכל משק בית. הקו הראשון הוא קו תחתון של 1,500 שקל לנפש שלאלו שמתחתיו קראנו "נזקקים". הקו האמצעי שמתחתיו מכונים משקי הבית "עניים" הוא קו של 3,000 שקל לנפש תקנית. הקו העליון של 4,500 שקל לנפש תקנית הוא הקו האחרון שלנו, ומשק בית שמתחתיו נקרא "קשה יכולת". כל הקווים הם במחירים קבועים של שנת 2018, כך שההבדל במחירים לאורך הזמן הובא בחשבון.

הנתונים מראים שהעוני בשלוש הדרגות שקבענו נמצא בירידה משנת 1997, כשהירידה המשמעותית ביותר הייתה בקו העוני הגבוה, שצנח מכ-30% משקי בית עניים בשנת 1997 לכ-13% משקי בית עניים בשנת 2017. גם קו העוני האמצעי ירד בשיעורים דומים מכ-10% בשנת 1997 לכ-3.5% בשנת 2017. הקו התחתון ירד הכי פחות, אך מלכתחילה היו מעט מאוד משקי בית מתחתיו, כשבערך אחוז אחד ממשקי הבית היו מתחת הקו ב-1997 וכ-0.47% היו מתחתיו בשנת 2017.

ביקורת נפוצה נגד מדד מבוסס הוצאות היא שייתכן שחובות משקי הבית צמחו מהר, ולכן הוצאותיהם עלו. הנתונים חלוקים על כך. אמנם חובות משקי הבית צמחו, אך הכנסתם הפנויה, או יכולת החזרת חובות אלו, צמחה מהר לא פחות.

אפשר להעלות או להוריד את קווי העוני ולקבל שיעורי עוני גבוהים או נמוכים יותר. אפשר גם לחשב את מספר הנפשות בצורה שונה. כל זה לא משנה. מה שמשנה לצורך הדיון הציבורי בנושא הוא המגמה ארוכת השנים, המראה שהעוני המוחלט בישראל מצטמצם, ובצורה משמעותית. 

הכותב הוא בלוגר הכותב על כלכלה ומדע ואנליסט בסמקאי אסטרטגיה