דעה: שקיפות במוסדות המדינה היא לא רק עניין של אמון הציבור

במאמר שפרסמה תהילה שוורץ-אלטשולר ב"גלובס", בעקבות פרסום מדד האמון של המכון הישראלי לדמוקרטיה, היא טוענת שכוחו של המדד הוא באפשרות להתבונן על ההבדלים בין המוסדות הדמוקרטיים השונים. מהתבוננות בהם לאורך זמן, עולה שישנן שתי קבוצות לאורך סקאלת האמון, האחת "קבוצות המוסדות האמינים" ובהם הצבא, בית המשפט והנשיא, והשנייה "קבוצת המוסדות הלא אמינים" - המפלגות, הכנסת, הממשלה והתקשורת.

לשיטתה, את ההבחנה בין שתי הקבוצות יוצרת מידת השקיפות שלהם, ביחס הפוך: ככל שמוסד מסוים הוא שקוף יותר, כך האמון בו נמוך יותר. כמקרה בוחן לוקחת שוורץ-אלטשולר את הצבא, שמרבה להשתמש בצנזורה הצבאית ובסייגי הביטחון בחוק חופש המידע כדי להצניע תהליכים ולהסתיר מידע, וכך הוא חומק מביקורת ציבורית ונהנה מרמת אמון גבוהה.

אין חולק כי שיח על שקיפות זוכה למקום של כבוד בשיח הציבורי בשנים האחרונות. רבים מדברים על שקיפות ודומה שכולם רוצים בה ואין גוף שלטוני שאינו מתגאה בה - היכן שישנה ואף שאיננה. אבל צריך להבין: שקיפות היא קודם כול נורמת התנהלות, היא עניין תרבותי וארגוני, ומטרתה העיקרית היא פיקוח ובקרה על פעולות השלטון. שקיפות מאפשרת ביקורת ציבורית מושכלת ומעודדת שיח ער וענייני, כפי שנכון שיהיה בכל דמוקרטיה חפצת חיים.

הדיון בישראל ער וסוער, אבל יש להבחין בין דיון מבוסס מידע, לדיון מבוסס תחושות ורגשות, לרבות "פייק ניוז". שיח שלא מבוסס עובדות עלול להיות הרסני ומסוכן, בוודאי נוכח המהירות שבה מתפשטים מסרים כיום. השקיפות, כשהיא ממשית, מובנת ומוטמעת במוסד כדרך התנהלות לאורך זמן, בכוחה לקדם דיון מבוסס נתונים, לבלום את התפשטות שיח הפייק ניוז ולתת לציבור כלים למילוי תפקידו בחברה דמוקרטית.

הגישה שאיתה מתווכחת שוורץ-אלטשולר, לפיה השקיפות רצויה לשם הגברת האמון במוסדות, חוטאת לעיקר: הזכות לדעת היא זכותו של הציבור, ועל השקיפות יש להשקיף מנקודת מבטו של הציבור. בהתאם, נבחרי הציבור ופקידיו לא צריכים לחתור לשקיפות משיקולים פופוליסטיים וקצרי מועד, אלא כדי לשרת את הציבור. שקיפות אינה טקטיקה לעיצוב דעת הקהל אלא תנאי למימוש של זכות: אם מוסד אינו ראוי לאמון הציבור, זכות הציבור לדעת על כך, לפקח, לדרוש ולפעול. וממילא, שקיפות כסיסמה חלולה ולא כדרך התנהלות ארגונית, דינה כישלון.

העובדה שזה זמן רב, ככלל, אין בממשלה מי שחרת על דגלו את קידום השקיפות והנושא אינו מקודם באופן מוסדי, ניכרת היטב ומובילה לתוצאות קשות. בינתיים, זה יותר משנה שמשרת מנהלת היחידה הממשלתית לחופש המידע אינה מאוישת, רשימת הגופים שמוחרגים מתחולת חוק חופש המידע מתארכת והולכת, בין גופים אלו המפלגות הפוליטיות, והחלטת הממשלה בדבר הנגשת מאגרי מידע ממשלתיים בעלי ערך לציבור, תקועה ואינה מקודמת. הכנסת, שהיא סמל לשקיפות וביטוי למימושה ושתפקידה לפקח על הממשלה, אינה מתפקדת מאז אפריל אשתקד - ודאי שאינה תורמת לאמון הציבור בכנסת או במפלגות.

כדי להגביר את אמון הציבור במוסד שלטוני, יש לשאול לא רק מה מידת שקיפותו אלא אם מדובר בגוף מקצועי ונטול פניות, ואם משקפים מצב זה נאמנה לציבור, והשאלה החשובה היא עד כמה כמה אותו גוף תלוי במערכת הפוליטית לשם מילוי תפקידו, ואם הוא בעל עצמאות ארגונית, כך למשל צה"ל, מוסד הנשיא ומערכת בתי המשפט המנסים בכל כוחם להתרחק מהכאוס הפוליטי הנוכחי.

ככל שנדאג לייצר ולשמר מערכות שלטון בלתי תלויות ומקצועיות שפועלות ביעילות למען כולם וככל שנקפיד לעקוב ולפקח על כך שדרך התנהלות המוסדות שקופה מקבלת ההחלטות ועד לביצוען, תוך הצבת יעדים ברורים ומבוססי מדדים שקופים, כן תופיע, במוקדם או במאוחר, גם עלייה באמון הציבור. 

הכותבת היא מנכ"לית התנועה לחופש המידע