בין תוצאות להכנסות: גם עונות לא טובות לא עוצרות את התחזקות הקבוצות הגדולות

כמעט בלתי אפשרי למצוא מגזר שמתנהל באופן כל כך מנותק מהכלכלה העולמית כמו הכדורגל האירופי. חסין משברים עולמיים, מקומיים, אירועי שחיתות, היחלשות מטבע, נפילות שווקים - הוא ממשיך במגמת צמיחה שנתית קבועה.

זאת המסקנה העיקרית גם מדוח "ליגת הכסף" השנתי שמפרסמת פירמת דלויט (Deloitte Money League) הסוקר את המועדונים העשירים ביבשת. השורה התחתונה של הדוח: 20 המועדונים המכניסים ביבשת ייצרו יחד בעונת 2018/19 מחזור של 9.3 מיליארד אירו - עלייה של 11.2% בתוך עונה אחת. בתוך חמש שנים הגדילו הקבוצות העשירות ביבשת את הכנסותיהן ב-50%.

 מועדוני הכדורגל המכניסים בעולם עונת 201819

מעבר לצמיחה הקבועה, אפשר למצוא בדוח עוד כמה מגמות שאליהן הולך הכדורגל:

1. הטריו: ברצלונה, ריאל, מנ. יונייטד

מועדונים גדולים לא בהכרח מחויבים להצליח על המגרש בכל החזיתות כדי לצמוח בצורה דרמטית. ברצלונה, למשל, היא המועדון המכניס ביותר בכדורגל העולמי - ולמעשה בכל ענף ספורט שהוא - עם מחזור של 840.8 מיליון אירו בעונה. וזו בשורה גדולה בהתחשב שצמיחה של 21% בתוך שנה מתרחשת למרות העובדה שעונת 2018/19, שאליה מתייחס הדוח, הסתיימה במפח נפש מקצועי, לאחר שהקבוצה לא הצליחה לעבור את שלב חצי גמר ליגת האלופות בפעם הרביעית ברציפות.

ריאל מדריד משלימה את השליטה הספרדית בפסגה, והיא מדורגת במקום השני בטבלת ההכנסות עם 757.3 מיליון אירו. גם אצלה נרשמת צמיחה קלה למרות עונה קטסטרופלית על המגרש.

למה הספרדיות צומחות בקצב כזה למרות עונות פחות טובות? כי הכוח העולמי של המותג בעשור האחרון והערך המסחרי שלו חסין גם מפני עונות רעות. דבר דומה מתרחש אצל מנצ'סטר יונייטד, שמסיימת את העונה עם הכנסת שיא של 711.5 מיליון אירו וצמיחה של 7%, למרות עוד עונה אפורה, רחוקה שנות אור מימיה הגדולים.

2. רצף כישלונות עשוי לגרום להתרסקות

את המחיר הכבד של המרוץ אחרי כסף אפשר היה לראות השבוע. ברצלונה שמובילה את טבלת הליגה הספרדית וסיימה את הבית שלה בליגת האלופות במקום הראשון, פיטרה את מאמנה ארנסטו ולוורדה. מה הלחץ לפטר מאמן באמצע העונה כשהקבוצה במקום הראשון בליגה? אלו כבר לא פיטורים שנובעים מכישלון של תוצאות. אלא יותר תחושת אסון כללית, שהשורה התחתונה שלה היא אי מימוש הפוטנציאל הכלכלי.

לא רק בברצלונה כיסא המאמן סובל מחוסר יציבות. בקושי חצינו את שלב אמצע העונה, וכבר שמונה מתוך 20 הקבוצות המכניסות ביבשת (ברצלונה, באיירן מינכן, טוטנהאם, ארסנל, ליון, ווסטהאם, אברטון, נאפולי) החליפו מאמן. הסיבה היא שלכולן יש יותר מדי מה להפסיד - מיקום נמוך בליגה שיוביל לאי-כניסה בעונה הבאה לכסף הגדול של ליגת האלופות; או ירידת ליגה חס וחלילה; או אפילו סתם קיפאון רב-שנתי שיוביל לקושי בגיוס ספונסרים ויבריח כוכבים.

החשש הזה של המועדונים מוצדק במובן מסוים, רצף כישלונות עשוי לגרום להתרסקות כלכלית. הדוגמה הטובה ביותר היא מילאן האיטלקית - מועדון פאר שנמנה במשך שנים עם חמש המועדונים המכניסים ביבשת, ובסקירה של 2018/19 מדורג אי שם במקום ה-21, מחוץ לדירוג ליגת הכסף, עם הכנסה של 206.3 מיליון אירו.

בזמן שקבוצות כמו ברצלונה, ריאל מדריד ומנצ'סטר יונייטד צמחו בתוך עשור ב-130%, 88% ו-117% בהתאמה, מילאן הגדילה את ההכנסות ב-4.8% בלבד. כדי לחזור ולסגור את הפערים שנפתחו מהגדולות יידרשו לה שנים ארוכות של הצלחה סדרתית, שכרגע לא נראית באופק.

3. לא מחלחל: הכסף נשאר אצל הגדולות

המונח "כדורגל אירופי" מעט מטעה בהקשר של היכולת לייצר הכנסות. אם בעבר הצליחו קבוצות ממדינות כמו פורטוגל והולנד להיכנס לתוך 20 המועדונים המכניסים ביבשת, ואפילו קבוצות טורקיה נגעו ברשימת ה-20, ככל שעוברות השנים זה נהיה בלתי אפשרי. הכסף נותר סגור ונעול בחמש הליגות הגדולות - אנגליה, ספרד, איטליה, גרמניה וצרפת. כל 20 הקבוצות המכניסות ביבשת ב-2018/19 מגיעות מחמש הליגות הללו.

לאור השינויים שמכניסה אופ"א ואמורים לחזק עוד יותר את המועדונים הגדולים על חשבון יתר היבשת, הסיכוי לראות מועדון אירופי מחוץ לחמש הליגות הגדולות הולך דועך. את הכסף יצטרכו המועדונים הקטנים והבינוניים לייצר באמצעות מערך של מכירת שחקנים שהמחיר שלו ידוע: הוא מאפשר לשרוד לאורך זמן, אבל גם מקשה על התמודדות בשלבים הגבוהים בשל מכירת נכסים.

אייאקס, שרשמה את אחת מהעונות הגדולות שלה עם נגיעה מהעפלה לגמר ליגת האלופות, מסיימת אותה עם הכנסה של 199 מיליון אירו בלבד, מחוץ לרשימת ה-20 - מתחת לקבוצות "אפורות" כמו ווסטהאם, אברטון ולסטר האנגליות. שלושתן לא שיחקו ולא נהנו מליגת האלופות. הן פשוט משתייכות לליגה עשירה.

4. הכלל הראשון בספר: לא לריב עם הקהל

למרות הרעב לכסף, המועדונים למדו שיש מקום אחד שעדיף לא להיכנס אליו: עימות מול האוהדים. הסעיף של הכנסות מ"ימי משחק" המשקף את ההכנסות של הקבוצות ממכירת כרטיסים ומנויים הוא מקור ההכנסה הכי פחות צומח - עלייה של כ-4% בלבד ביחס לעונה שעברה. ההכנסות מימי משחק מהוות רק 16% מההכנסות של 20 המועדונים העשירים ביבשת, והן הופכות לזניחות משנה לשנה במרכיב הכולל.

אז מאיפה מגיע הכסף? בעיקר מזכויות שידור. ההכנסות מהן צמחו ב-11% בתוך שנה והן מהוות 44% מסך ההכנסה. במילים אחרות, אם בעבר הרחוק חיו הקבוצות על מה שהאוהדים הסכימו לשלם בכניסה למגרש, היום הן תלויות ביכולת של רשתות הטלוויזיה לגזול את הכסף הזה מהאוהדים שיושבים בבית ומוכנים לשלם לערוצי פרימיום.

 הטלוויזיה מקור הכנסה

הדוח מראה גם כי החיפוש אחרי מקורות הכנסה הוביל את הקבוצות למקומות שלפני פחות מעשור לא הסתכלו לעברם - למשל, הפריחה בכדורגל הנשים שכנעה את המועדונים הגדולים להקים ולהשקיע בקבוצות נשים. לא כי זה חשוב לדעתן, חלילה, אלא רק כי יש לזה פוטנציאל כלכלי. 17 מתוך 20 המועדונים הגדולים ביבשת מחזיקים נכון להיום קבוצות נשים בכירות. ל-10 מהקבוצות הללו הם הצליחו למכור ספונסר "אחר", כלומר כזה שייעודי לקבוצת הנשים. 

רוי ניסני הפך לנהג פורמולה 1, ולא בזכות המדינה

בתוך כל הכותרות של השבוע הסתתר גם פסטיבל רוי ניסני, הישראלי שבגיל 25 הפך לנהג פורמולה 1 בקבוצת רוקיט-וויליאמס. אמנם בשלב ראשון נהג מבחן, ולא אחד משני הנהגים הבכירים שיופיעו בכל מרוץ, אבל באנלוגיה לכדורגל הוא כבר בהחלט "החילוף הראשון של המאמן".

מי שצפה בסיקור התקשורתי של האירוע לא יכול היה להתעלם מהנוכחות של המיליארדר היהודי-ישראלי סילבן אדמס על הבמה. האם העובדה שאדמס הסכים לתרום מיליוני דולרים לקבוצה בצורת הסכם חסות סייעה לניסני לזכות מההפקר?

הספורט המקצועני הוא אמנם עולם ציני, ו-וויליאמס-רוקיס בהחלט צריכה את הכסף. אבל מי שעוקב אחרי ניסני בשנים האחרונות יודע, שהוא עשה הכול ועבר את כל השלבים הנדרשים כדי להפוך לנהג פורמולה 1. העובדה שבעל הון ישראלי מתנה את החסות שלו בנוכחות של ישראלי בקבוצה היא לגיטימית לחלוטין. וגם אם סייעה היא לא שמה אותו על כיסא הנהג.

השאלה היותר משמעותית היא מה חלקה של מדינת ישראל בעניין ולא מה חלקו של אדמס. התשובה בעניין הזה היא ברורה: כלום.

שיטת התמיכות בספורטאים ישראלים מעוותת. היא לא מכירה בניסני, תושב הרצליה, ולא סייעה לו באגורה. מצד שני, אין לה בעיה לתמוך כלכלית בספורטאי חורף שכלל לא מתגוררים בישראל. אין לה בעיה לתמוך ביותר מחמישים ענפים, שחלקם מזכירים חוג במתנ"ס.

אם זה לא מספיק, כישראלי (שמחזיק גם דרכון צרפתי) "זכה" ניסני לשחרור של כ-96 ימים מהצבא בכל שנה כדי להתמקד בקריירה המקצוענית שלו. כלומר, בתום כל מרוץ נאלץ לטוס חזרה ארצה כדי להתייצב בבסיס 8200 שבו שירת.

והוא גם יזכה בקרוב להכיר את רשויות המס, שלמרות שמימן בעצמו את דרכו לקריירה, יתייצבו ראשונים בתור לחתוך את הנתח המגיע להם.